מדיטציה היא משל להארה

פרק מתוך ספרו של כהן, "לחבוק שמיים וארץ",
בהוצאת "ידיעות אחרונות" (2002)

"כשיושבים במדיטציה, חשוב לא לנוע. היו רגועים ככל האפשר. היו נינוחים ושלווים אבל גם ערניים. אל תתרכזו בנקודה כלשהי. הניחו לתשומת לבכם שתהיה מקיפה, רחבה ועמוקה".

הימנעות מתזוזה היא משל למצב ההארה. אדם שהשתחרר אינו זז לעולם, אינו מאבד את דרכו לעולם. אפילו כשנראה כלפי חוץ שהוא הולך, מדבר ומגיב על הסובב אותו ככל האדם, בתוכו אין הוא זז לעולם. לכן חשוב לא לנוע, לא לנוע כלל.

רגיעה עמוקה וחופש ממתח קיומי הם הבסיס לשינוי יסודי ומרחיק-לכת. רגיעה עמוקה אינה רק מצב נעים שאנו שואפים להשיג, אלא היא הבסיס להארה.

אין זה משנה אם מחשבות באות והולכות, אין זה משנה אם רגשות באים והולכים, ואפילו אין זה משנה אם התעלות רוחנית באה והולכת. חשוב רק לא לזוז, להישאר נינוחים לחלוטין וערים לגמרי.

יש האומרים, שכאשר אנו מודטים חשוב שגופנו לא ינוע. אחרים אומרים, שכאשר אנו מודטים חשוב ששכלנו לא ינדוד. אך אי-התזוזה שאני מדבר עליה עמוקה מאלה. משמעותה היא, לא לסטות לעולם מטבענו האמיתי.

לאחר שאנו נכנסים לנתיב ההתפתחות הרוחנית, במוקדם או במאוחר אנו מתנסים בחוויה המשחררת של לא לרצות דבר ולא להזדקק לדבר. אז אנו מגלים מהו טבענו האמיתי ושוקעים עמוק אל תוך העצמי. אנו שוקעים עוד ועוד, כמו בנפילה אל תוך לועו של הר געש ; אנו שוקעים עמוק כל-כך עד שאנו שוכחים אפילו את הנפילה. מצב זה מלווה בהרגשת סיפוק שלא תתואר, כי אנו מגלים שדבר אינו חסר.

הדרך היחידה שבה תוכלו להבין מהי הארה היא שתחוו בעצמכם מסתורין שהוא מעבר לכל דמיון ועומק שהוא מעבר לכל מידה. בעומק זה תגלו מה פירוש לא לרצות דבר. חופש זה מרצונות מעניק שלווה כה עמוקה שהאתגר הגדול ביותר הוא לא להתרחק ממנה. לכך אני מתכוון כשאני מדבר על אי-תזוזה.

לתזוזה פנים רבות. פן אחד הוא הוודאות העמוקה ש"יש בעיה", ש"משהו לא בסדר". כמעט כולנו שוגים בכך. כשמשהו לא בסדר אנו מחפשים דרך לתקנו, קמים ממקום מושבנו ויוצאים לחפש פתרון. בחיפוש אחר פתרון אנו מתרחקים מן המקום שבו היינו בלי שנבחין בכך. אך לו היינו עומדים בפיתוי, לעולם לא היינו עוזבים את המקום שאין בו רצונות, המקום שנמצאנו בו לפני שהשתכנענו שיש בעיה שעלינו להתגבר עליה.

ככל שנעמיק להתבונן אל תוך עצמנו נמצא את השאיפה הזו לזוז ממקומנו. נגלה, ששאיפה זו היא הדחף הקמאי להתהוות, שהוא כל מה שרובנו מכירים. הדחף להתהוות עומד בניגוד מוחלט לשלמות הבלתי נתפשת של השלווה שגילינו. הבינו, שלא-במודע, בסמוך למודע ואפילו במודע אנו בורחים תמיד מאותה שלווה מושלמת. לאן? למקום שאנו חושבים שהיינו רוצים להיות בו.

כך שאם אנו רוצים לחוות מדיטציה, אם אנו רוצים לדעת את מה שמשיב על כל השאלות אך אינו ניתן לתפיסה בשכלנו, עלינו ללמוד לעמוד בפני הפיתוי לזוז, להתרחק. האתגר הגדול ביותר הניצב לפני זה שרוצה יותר מכול להיות חופשי, אינו לחוות את האמת – שהיא ההכרה המדהימה בכך שמעולם לא היינו רחוקים מן הבית – אלא התרגול ההירואי של עמידה בלתי מעורערת בפני הפיתוי להתרחק מאותה אמת.

אם לא נצליח לשחרר את עצמנו מהצורך הכפייתי לזוז – שהוא התשוקה להתהוות ולרכוש – לא נוכל לחוות את העומק שאני מתאר יותר מאשר להרף-עין. ואומנם, חיים המבטאים חירות אמיתית הם חיים שבהם לא זו בלבד שהתנסינו בעומק הזה, בדממה הזו, במלאות הבלתי נתפשת הזו פעם או פעמיים, אלא חיים בהם אנו מצויים תמיד במקום זה. אם כשאנו מפנים את תשומת ליבנו פנימה, איננו נכונים לעזוב מאחורינו את העולם באומץ וללא-חת, הסיכוי שתתחולל תמורה מהפכנית קטן ביותר.

הבינו, אי-תזוזה פירושה התפוגגותו של האגו, כלומר מותו של אותו חלק מעצמנו שרוצה להיות נבדל ונפרד. אי תזוזה מחזירה אותנו, בסופו של דבר, אל אותו מצב עמוק ומסתורי שבו היינו לפני שנולדנו, לפני שהתחוללה הבריאה. מטרת המדיטציה היא לאפשר לנו לחוות את אותו מקום: לדעת את המסתורין, שאינו ניתן לתיאור, המגלה את עצמו כשאנו משאירים את העולם הרחק מאחורינו, בעוד שאנו יצירי הבריאה, אנושיים לחלוטין. כלומר: איננו מתעלמים בשום פנים מהשלכותיו המסתוריות של הפרדוקס הזה. מרגע שטעמנו, אפילו להרף-עין, את סוף ההתהוות, שהיא החוויה המיוחדת במינה של שלווה מושלמת, משתנה באופן דרמטי הבנתנו את משמעות היותנו בני אדם.

כאשר המדיטציה עמוקה, הנברא מכיר בכך שהוא הבלתי נברא. רק אז מתגלה הפוטנציאל שלנו להארה. אך כל עוד אנו רואים את עצמנורק כנבראים, כנמצאים בתהליך תמידי של התהוות, לא נהיה מודעים לעומק שלנו, חסר הגבולות. כל עוד אנו רואים את עצמנו כנמצאים בתהליך בלתי פוסק של התהוות, כל שנדע הוא תנועה תמידית ומאבק אינסופי.

אך כאשר אנו מכירים בכך שאנו הבלתי נברא, המאבק התמידי להתהוות פוסק. נקודת המבט שלנו משתנה אז באופן מהפכני. ברגע אחד היא הופכת עמוקה, רחבה וחסרת גבולות. התמורה המהפכנית המכונה הארה חלה, כאשר אנו מכירים בכך שאנו גם הנברא וגם הבלתי נברא, ולעולם איננו סוטים מהכרה זו. ידיעת הבלתי נברא בליבה של הבריאה, היא לבדה מאפשרת לנו להיות חופשיים בעולם הזה.

מדיטציה יכולה להיות השער לחוויה ישירה של חופש בלתי מותנה שכזה. זה קורה באופן פשוט: הגילוי של הבלתי נברא וההכרה בו, כשהם נתמכים בוויתור על הצורך הכפייתי להתהוות,  משחררים מהאחיזה הרודנית של האגו את זה שרוצה בכך בכנות. רק אז מתחילה התבונה הטהורה והמודעת, המהווה הן את מקורם של החיים, והן את דרך ביטויים, לבטא את טבעה האמיתי, שהוא אהבה. אין לכך הסבר. אהבה זו, שאינה ניתנת לתפיסה, פשוט קיימת, וניתן לדעת אותה רק כאשר מתעלים מעבר למאבק הבלתי פוסק לרכוש ולהתהוות.

לכן, כשאנו יושבים במדיטציה, חשוב כל-כך לא לנוע, לא לזוז.