מה זאת, בעצם, הארה?

אני מתחיל ליהנות מזה! אם להודות על האמת, כמעט שאינני גולש כלל באינטרנט וכמה מתלמידי היו צריכים לשכנע אותי (באיומי אקדח ) להתחיל את הבלוג הזה. הסכמתי, בהיסוס רב... ואני שמח שעשיתי זאת. יש באמת כל כך הרבה מה לומר, ואני מרגיש כאילו רק התחלתי.

אחת התגובות ל"הצהרת האינטגריטי" שלי הכילה שאלה שמשכה אותי: "למה אף אחד מתלמידיך לא התפתח ל'מצב המואר' והשתנה מן היסוד, כפי שתלמידים רבים של מורים אחרים, כולל אתה עצמך כשהיית תלמידו של פונג'ה, השתנו?" זו שאלה גדולה ומורכבת ביותר, בהתחשב בכך שההבנה שלי לגבי מהותה של ההארה התפתחה כל כך ברבות השנים עד שהיום אין כמעט כל קשר בינה לבין ההארה שלימד מורי. ואם להודות על האמת, אני עדיין מנסה להבין את הנושא הזה לעמקו (ולכן המגזין שלי נקרא ?What Is Enlightenment, או "מהי הארה?"). בכל אופן, אנסה לתת לכם כאן תיאור קצר של האבולוציה של הבנתי. אלה שרוצים מידע מעמיק יותר על זה שהיה מורי ועל דעותיי לגבי גישתו מוזמנים לקרוא את הראיון שערכתי לפני מספר שנים עם ברטהולד מדהוקאר תומפסון, גם הוא מתלמידיו לשעבר של פונג'ה. הראיון פורסם בספרו של תומפסון, The Odyssey of Enlightenment, שיצא לאור בשנת 2002.

כשהתחלתי ללמד, לפני יותר מעשרים שנה, רבים מאלה ששהו במחיצתי חוו את אותה חוויה דרמטית ואנרגטית של הארה שאני חוויתי כשפגשתי בה.ו.ל. פונג'ה ב-1986. (תוכלו לקרוא את הסיפור המלא בספר קצר שפרסמתי, My Master Is My Self ["המאסטר שלי הוא האני שלי"], שמבוסס על יומני מאותה תקופה.) בגלל הדברים שהתרחשו יומיום מול עיני באותם ימים ראשונים של היותי מורה חשבתי, שאם אנשים כה רבים יהפכו להיות "מוארים" כתוצאה משהייה במחיצתי, תוך זמן קצר יחול שינוי כה גדול עד שהעולם כולו לא יתפוש מה קורה כאן! הכול נראה כל כך קל, כל כך מיידי, כל כך חסר-מאמץ... אבסורדי עד כמה שזה יישמע, אני זוכר גם שתהיתי למה הבודהה הכריח אנשים למדוט כדי להגיע להארה. כן, היו אלה ימים מרגשים...

אך עד מהרה התחלתי להבחין בכך שרבים מאלה שהייתה להם חוויה זהה לשלי -- זהה מבחינת האינטנסיביות המהממת שלה ומבחינת יכולתה, לכאורה, לשנות את חייו של המתנסה בה -- נותרו, אם להשתמש בשפה פשוטה, לא "מבושלים" לגמרי, לא "גמורים," לא "בשלים;" ויש וודאי דרכים רבות אחרות להביע את אותו רעיון. במילים אחרות, התברר לי עם הזמן כי ברוב המקרים, לא התרחשה באמת הכניעה העמוקה לאלוהים, או למסתורין שאין לתארו, מצד האגו או תחושת האני הנפרד.

לאחר שצפיתי בתופעה הזו אינספור פעמים, השתכנעתי שמידת ההתפתחות שאליה הגענו ברמת הנשמה בשעה שחוויה כזו מתרחשת היא בעלת משקל מכריע ושחשיבותה עולה בהרבה על זו של החוויה המסוימת עצמה. מידת ההתפתחות היא זו שתקבע, בסופו של דבר, את המידה שבה נתעורר ונשתנה. למען האמת, נראה לי שלרובנו, בהיותנו נרקיסיסטים משכילים פוסט-מודרניים שחיים חיי נוחות, קשה לאין שיעור להתפתח ברמת הנשמה -- כלומר מבחינה מוסרית ואתית -- מאשר לחוות מצבים של תודעה לא-דואלית או נאורה. רק באמצעות כלי-שרת אנושי יוכל אלוהים, או השכל של ההארה, להיכנס אל העולם באופן שיבצע בו שינוי יסודי, אך על אדם כזה להיות חזק מספיק בכדי לשאת את העול העצום של היותו האחד שאין שני לו, תוך שהוא מקפיד לשלוט באגו שלו שליטה מוחלטת ולא מאפשר לו כל מרחב מחייה. הכוח, האנרגיה, האכסטאזה והבהירות הזוהרת שמאפיינים את החוויה של תודעה נאורה מהווים, לרוב, פיתוי שהאגו אינו יכול לעמוד בפניו -- הפיתוי להיות "האחד המואר."

ואמנם, תחילת ההתפכחות שלי משְׁרי פוּנג'ה הייתה כשראיתי, שוב ושוב, איך הוא מכריז על אנשים כ"נאורים" ושולח אותם ללמד רק משום שהם חוו מצב תודעה גבוה יותר, או "סַמַדְהִי," כששהו במחיצתו. רובם לא החל אפילו להתמודד עם המשמעות של הליכה מעבר לאגו. יתרה מזאת: אם מביטים על כל זאת מהפרספקטיבה של האבולוציה של התודעה והרעיון של שלבי התפתחות אנכיים, רובם היו במצב התפתחות שתורת הדינאמיקה הספיראלית מכנה בשם "השלב הירוק." לכן, כפי שניתן לצפות, הם פירשו (ועדיין מפרשים) את חוויתם של מצב תודעה גבוה מבעד לעדשה של שלב ההתפתחות "הירוק". התוצאה הייתה מה שקן וילבר ואני מכנים בשם "הארת בּוּמֶריטיס." כי כאשר המובן והמשמעות של ההארה מפורשים באמצעות השקפת עולם פלורליסטית -- כזו המנסה נואשות לתת ערך שווה לכל ההשקפות ולכל הפרספקטיבות ותוך כדי כך הורסת הירארכיה ואת היכולת לבצע הבחנות ערכיות (שהן הכרחיות כדי להתפתח לרמה גבוהה יותר) -- השכל האלוהי שמופיע בחוויה הרוחנית משתטח כמו פיתה! איזה בלגאן... והוא נפוץ ביותר, במיוחד בחוגים של בודהיסטים מערביים או של חסידי הנֶאוֹ-אַדְוואיטה.

על-פי אמות המידה של הנֶאוֹ-אַדְוואיטה, רבים מתלמידי במשך השנים היו נחשבים ל"נאורים." כל שהיה עלי לעשות הוא לאשר זאת, לומר להם שהם מתנת אלוהים לאנושות ולשלוח אותם עם ברכתי. אין לי ספק שלא מעטים מהם היו מצליחים נפלא בסופרמרקט הרוחני הפוסט-מודרני, המפרש את הקביעה "הכול אחד" כאומרת "אני בסדר ואתה בסדר" או "אתה כבר נאור ואני כבר נאור." אך אין לכם מושג כמה פעמים אתגרתי אנשים כאלה ברמת האופי, כלומר ברמת האינטגריטי של הנשמה, וכתוצאה מכך הם קרסו מול עיני. הם פחדו להיראות כפי שהם באמת ונבהלו מההשלכות של היותם נציגי שלמות ואחדות בעולם כה משוסע ומפוצל. החוויה היא דבר אחד, אך להיות הנציג של ההשלכות של החוויה הזו באופן שאתה חי את חייך כבן-אדם מתפתח הוא דבר אחר לחלוטין. רק למעטים ביותר מבינינו יש אופי חזק באמת ואינטגריטי עמוק, שלא לדבר על הבנה וקליטה של הרעיון של התפתחות אנכית והעובדה שהתודעה האנושית מתפתחת באמצעות רמות שונות או שלבים שונים של התפתחות. וכפי שידידי הטוב קן וילבר הצביע פעמים רבות בדיאלוגים שלנו מעל גבי המגזין What Is Enlightenment?, אלה גורמים שיש להביאם בחשבון.

לאחר שנים רבות של עבודה קשה, יש לי היום תלמידים בכירים שנשמתם מפותחת באמת. הם מורים בזכות עצמם ומלמדים בכל רחבי העולם. כשאנשים שוהים זמן-מה במחיצתם הם נכנסים למצב תודעה גבוה יותר וחווים התפרצויות עמוקות של נחשולי השראה רוחנית.אך מה שחשוב מכך, אנשים אלה שומרים על רמה של אינטגריטי מוסרי שרוב האנשים מתרשמים ממנו... והסיבה לכך היא שהם שילמו מחיר גבוה ביותר והם אמיתיים ואותנטיים. הם קוראים לאחרים להתפתח מעבר לחשיבה הפלורליסטית של הרמה הירוקה ומעודדים אותם לגלות הארה חדשה, אבולוציונית ובין אישית, שבה כל הרעיון של הישג אישי תופס מקום משני ומה שחשוב יותר מכל הוא ההכרה בפוטנציאל המרגש של כולנו.

אני משוכנע שיש כאלה שיחשיבו אותם כאנשים "נאורים" אך הנקודה היא, שההגדרה המסורתית של ההארה מתייחסת להגעה לסוף תהליך ההתפתחות, לכך ש"הגעת לסוף הדרך." בהקשר האבולוציוני, שהוא ההקשר שבו אני מלמד, מטרת ההארה איננה להגיע לסיומו של משהו אלא להתחלה של משהו אחר. כלומר שהכורח המסתורי להתפתח, או הדחף הרוחני, שאני מכנה אותו האני האותנטי, הופך להיות החלק החזק של מי שאנחנו. במילים אחרות, כאשר מי ומה שאנחנו הגיע סופסוף לנקודה שבה 51% ממנו הם האני האותנטי, המושכות של המומנטום העצום של האגו האינדיבידואלי והקולקטיבי עוברות לידי הדחף האלוהי. אני מניח, אם כך, שבהקשר של הארה אבולוציונית, מידת "ההארה" של מישהו תיקבע על-פי המידה שבה הוא עבר את סף ה-51%, עד כמה יותר מ-51% ממנו הופכים להיות האני האותנטי בדמותו של אדם מתפתח וער (ועלינו להניח כאן לפחות דרגה שנייה של התפתחות קוגניטיבית). אך 51% זה המינימום שבמינימום... ולמען הכנות, גם זה הרבה מעבר לשאיפתם של רוב האנשים שמחשיבים את עצמם למחפשים רוחניים אמיתיים ואפילו מעבר לשאיפתם של מורים רוחניים רבים. (צפו בקטע ווידאו בן 5 דקות, באנגלית: The Threshold of Transformation: 51% ["סף הטרנספורמציה: 51%"]).

כך שמזה שנים רבות שאינני מלמד עוד הארה "אישית." מטרתה של תורת ההארה הפוסט-מודרנית, פוסט-מסורתית ופוסט מטפיזית שאני מלמד היא האבולוציה של התודעה עצמה והמטרה הזו תלויה בכך שכל אחד יתעלה מעבר לאגו שלו כדי שההתגלות המודעת של אי-דואליות תכנס לתחום הנגלה באמצעות מספר רב של יחידים בעת ובעונה אחת. אין לי מילים כדי לתאר עד כמה הפוטנציאל המופלא הבין-אישי שמופיע בינינו מרגש אותי, כמה אני נלהב מההבטחה הטמונה בו ליצור מצב/שלב/מקום/תחום חדש של הוויה שבו ניתן לחבור יחדיו, שבו כולנו חיים במודעות בו זמנית של אינדיבידואלים שהם האחד שאין שני לו, יחדיו. אם אתם רוצים לבדוק כמה "מוארים" תלמידי, קראו את תיאור החוויות המדהימות שלהם מהשנה שחלפה, חוויות של התודעה החדשה הזו שתיארתי כאן...