האבולוציה של ההארה: מאמר חדש מאת אנדרו כהן

תורתי עוסקת בהארה רוחנית - הן בזו שאני מכנה אותה הארה מסורתית והן בזו שאני מכנה אותה הארה חדשה או הארה אבולוציונית. הארה מסורתית היא זו שלמדתי מהמורה שלי, בעוד שהארה אבולוציונית היא זו שגיליתי ויצרתי במהלך עבודתי במשך קרוב לעשרים וחמש שנים. במשך השנים האלה, גיליתי מקור חדש של שחרור רגשי, פסיכולוגי ורוחני שמצוי בהישג ידו של כל אחד ואחת, ללא כל קושי – כל עוד יש לו או לה את העיניים לראותו ואת הלב לשאוף אליו. במילים פשוטות, ההארה עצמה מתפתחת. היא אינה מוגבלת עוד לאושר העליון של ההוויה הנצחית; ניתן למצוא אותה גם בדחיפוּת האקסטאטית של ההתהוות ההתפתחותית.

רק אחרי שנים רבות של התבוננות, שיחות עם מורים והוגי דעות ממסורות שונות ועבודה ממוקדת ורצינית עם אלפי מחפשים רוחניים מרחבי העולם התחלתי להבין את טבעה של ההארה החדשה הזו, את הסיבה להיותה כה שונה מכל אשר בא לפניה ואת הסיבה שהיא, לדעתי, המפתח לא רק להתפתחותנו האישית אלא גם לאבולוציה של התרבות. בקטע הבא, אחלוק עמכם בקצרה את המסע שעברתי מההארה הישנה להארה החדשה.

הפכתי להיות מורה רוחני בשנת 1986 לאחר התעוררות רוחנית רבת עצמה ששינתה את חיי מן היסוד, אחת ולתמיד. המורה שלי, ה.וו.ל. פונג'ה, בא ממסורת האדוואיטה וודאנטה; פשטותה של התורה העתיקה הזו, שבאה מהמימד שמעבר לזמן, זרזה מאוד את התעוררותי. מהותה של ההתחוורות שלי הייתה פשוטה: הכול הוא כפי שהוא. זו הייתה חוויה קלאסית של סאטורי – ראייה ישירה, מבעד לאשליית הזמן, של מימד האי-זמן – התעוררות אל העכשוו הנצחי, אל תשתית ההוויה המיסטית, המוחלטת, הלא-דואלית, הלא-יחסית. מורי לימד אותי – כפי שהוא עצמו למד ממורו, האיש הקדוש הנודע רמאנה מהרשי – שהחופש שאותו חיפשתי כבר היה נוכח בתשתית המודעות שלי עצמי.

התשתית הזו, המימד העמוק ביותר של כולנו, כבר קיימת תמיד לפני הזמן ולפני תהליך הבריאה. לכן אמרו לנו המיסטיקנים של כל הדורות שאין לאן ללכת ואין דבר שעלינו לעשותו פרט למימוש הדבר הזה. לאחר שהתעוררתי לאמת הנצחית הזו, התחלתי ללמד באותו אופן שבו למדתי בעצמי. באותן שנים ראשונות של עבודתי כמורה, תגובתי הספונטאנית לכל מי שבא אלי הייתה: גלה והיכנע. גלה את התעלומה שאותה השכל אינו יכול לתפוש ומרגע שגילית אותה, היכנע לה ולה בלבד. גלה והיכנע. גלה והיכנע. גלה והיכנע. גלה שמעולם לא נולדת. היכנע לעובדה שמעולם לא היית לא-חופשי. גלה שמעולם לא הייתה בעיה ולעולם אל תיסוג מהתגלית הזו. היכנע לה ולה בלבד. חווייתי שכנעה אותי, מעבר לכל ספק, שאין צורך ללכת למקום כלשהו, אין צורך לעשות דבר ואין צורך להיות מישהו או להפוך לאדם כלשהו. באותם ימים הייתי בטוח בנקודת הראות הזו עד כדי כך שהטלתי ספק באותנטיות של כל תורה רוחנית שניתן היה להבין ממנה שיש דבר-מה שעלינו להפוך להיות בעתיד, השונה מזה שאנחנו כבר הווים.

זו אינה תורה חדשה. אבן החן היקרה הזו הועברה ממורה לתלמיד מזה אלפי שנים. המטרה הקדומה שהיא מכוונת אותנו אליה היא המֵעֵבֶר – התחום הטרנסצנדנטלי – שהוא השחרור הדרמטי מהזמן, מהשכל ומהעולם שאותו אתה מוצא כשאתה מתעורר לתחום ההוויה חסר הצורה שמצוי מעבר לזמן. ברוב התורות המיסטיות, הדגש הזה על המֵעֵבֶר, על הממד הטרנסצנדנטלי, כמטרת ההארה לא השתנה מאז שבודהה הפיץ את הדהרמה לפני כאלפיים וחמש-מאות שנים או מאז שְאָדִי שָנְקָרָצָ'ארִיָה חיבר את "יהלום הכתר של ההבחנה" במאה השמינית. וגם אצלנו, אנשי העידן הפוסט-מודרני, זה לא השתנה מאז ימי הזוהר של שנות הששים, כשריצ'רד אלפרט, פסיכולוג מאוניברסיטת הארווארד שהפך להיות מורד פסיכודאלי שנודע בשם ראם דאס, פרסם את ספרו החדשני והמהפכני "הייה כאן עכשיו" – צירוף של גילוי-דעת רוחני וקריאה לדגל. היום, כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, רבי-המכר הרוחניים עדיין משדרים את אותו המסר: לך מֵעֵבֶר לשכל  ולזמן. שכון ב"עכשיו", באינסוף של הרגע הנוכחי. כל השאר הוא אשליה ברת-חלוף.

מהפרספקטיבה הזו, העולם וכל ההתגלויות הם רק "משחק" של התודעה, או כפי שזה נקרא בתורת הוודאנטה – "לִילָה": ההתרחשויות שקורות כאן אינן אמיתיות, בסופו של דבר. רק התשתית המוחלטת, הבלתי-משתנית, הנצחית, חסרת הצורה והבלתי נגלית היא אמיתית. לכן, דבר אינו צריך להשתנות בעולם הנגלה הזה; חופש רוחני מתגלה כשנוטשים אותו לחלוטין. למה להתעסק באשליות? למה לנסות לשפר את זה שאינו אמיתי מלכתחילה? אך רבת-עצמה ומשחררת ככל שהפרספקטיבה הזו הייתה בעת שהתעוררתי, הרי שכמורה רוחני בימינו ובזמננו מצאתי, עד מהרה, שהיא בעייתית. הבחנתי שרבים מאלה שבאו אלי באותה תקופה מצאו את עצמם שקועים באותו מצב פלאי של תודעה משוחררת שגיליתי אני, אך החוויה החזקה הזו לא השפיעה עליהם, בדרך כלל, באותו אופן שהיא השפיעה עליי. נראה היה שאצל רוב האנשים, התעוררות לאושר העילאי של ההוויה לא הובילה אוטומטית לשינוי רדיקאלי. לאנשים רבים היה קשה מאוד להרפות מהספקות שלהם, גם לאחר שהם חוו את האקסטאזה המרוממת של תודעה מוארת. הם היססו לקבל את האמת המשחררת של הדברים שנגלו לשכלם ולליבם ואת הקריאה לייצג את האמת הזו בחייהם. לי היה ברור מאליו מאז ומתמיד שהעוצמה והמשמעות של המוחלט מקבלים תוקף רק באמצעות הנכונות שלנו לייצג ולגלם את הפאר שלו בדמותנו – באמצעות פעולותינו, באמצעות בחירותינו, באמצעות האופן שבו אנחנו חיים בעולם של זמן ושל צורה.

כשהתחלתי לעבוד באופן מעמיק יותר עם אלה שחברו אליי, גיליתי שמצבה של נשמתו של מישהו – כלומר, יכולתו של אותו אדם לבטא בחייו אינטגריטי, אותנטיות ורמות גבוהות יותר של מצפון – מילאה תפקיד מכריע בקביעת מידת מוכנותו לגלם בחייו את ההתחוורות העמוקה ביותר שלו. לכן התחלתי לכוון את שׂימת ליבי יותר ויותר לעבר השאלה החשובה ביותר: איך ניתן לטפח את היכולת ואת הנכונות לבטא את היופי, את השלמות ואת הכוּליות שמתחוורים בהתגלות הרוחנית? הייתה זו תחילתה של סטייה רדיקאלית מהמסלול ומהפרספקטיבה שאותם למדתי אני. לאט, בתהליך שנמשך כעשר שנים, החלה התורה שלי לעסוק יותר ויותר בשינוי יסודי של היחיד ושל העולם, בעוד שהתורה המסורתית הדגישה שחרור מן האני ומן העולם.

מקור השוני באופן שבו התחלתי לראות הייתה דרך חדשה לתפוש את מובנה של ההארה שהתגבשה בי. הפרספקטיבה המטפיזית המסורתית של המזרח היא שהעולם אינו אמיתי: הוא תופעה ברת-חלוף, אשליה, חלום זמני וחסר בסיס בשכלו של אלוהים. הרגשתי הייתה שונה. לי לא היה ספק שהעולם אמיתי ושהוא מהווה, בעצם, ממד חשוב ביותר של טבעו ושל מהותו של אלוהים ושהוא אינו שונה ממנו. מזה אלפי שנים מלבה השאלה הזו את שלהבת הדיונים המטפיזיים בין חוזים, מלומדים ופילוסופים. זו שאלה משמעותית ביותר. אם העולם אינו אמיתי, אין צורך לעשות דבר כדי לשנות את הדברים כפי שהם. אך אם העולם אמיתי, מתחוור לנו עד מהרה שעלינו לבצע עבודה רבה ועצומה; חיי ועבודתי החלו להיות מוקדשים לעבודה הזו. הייתי מחויב כל-כולי לשינוי העולם – להביא את כוחה של המודעות המוארת אל תוך העולם באמצעות פעילות רציונאלית, באמצעות הוויה מוסרית ובאמצעות התחככות ומעורבות בתהליך הזמן באופן הממוקד והיצירתי ביותר.

מאז ומתמיד, עוד מראשית דרכי כמחפש רוחני, הייתי משוכנע שההארה צריכה להיות הגיונית ומתקבלת על הדעת. בהדרגה הבנתי שיהיה עלי למצוא בעצמי דרכים לתרגם את השינוי מרחיק הלכת בפרספקטיבה שאותו חוויתי לצורות ולאופנים שיתקבלו על דעת העולם שבו חייתי ועבדתי. הייתי זקוק לדרכים חדשות לפרש את המטרה ואת המובן של ההארה בשעה שהיא עברה משורשיה במזרח המסורתי לביתי במערב הפוסט-מודרני. ידעתי שחשיבותן של השאלות שהיה עלי לענות עליהן כדי למצוא את דרכי הייתה מעֵבר לחוויה האישית שלי. אך אף לרגע לא שיערתי לאן תוביל אותי החקירה הזו.

במהלך השנים, הדגש שלי שהארה היא פעולה ולא רק מצב תודעה גבוה הלך תפס בהדרגה מקום חשוב יותר בתורתי. אני זוכר שבמהלך הרצאה שנשאתי בוקר אחד בפני משתתפים באחת הסדנאות שניהלתי לפני שנים רבות בהודו, נבע ממני לפתע, באופן ספונטאני, להט בלתי מרוסן. לא ידעתי מנין הוא בא, אך הוא קרא לכך שנס המסתורין שמעבר לזמן יתגלה בתוך עולם הזמן והצורה, בדמותנו. מצאתי את עצמי מפציר באלה שמסביבי לא רק להתעורר לאני האמיתי שלהם כתשתית ההוויה אלא גם להעז ולהגיב לקריאה הדחופה להביע את השחרור הזה בעולם ההתהוות.

עם הזמן התבהר לי שבעצם, הלהט הער הזה חתר לעבר דבר-מה גבוה בהרבה מאשר הארה במובן המסורתי. האנרגיה הרוחנית שזרמה בעורקיי קראה לי לביטויי הארה חדשים, פעילים ויצירתיים. הייתה זו הארה אשר מעצם טבעה לעולם לא הייתה יכולה למצוא סיפוק באופן שבו הדברים היו בעבר, לא חשוב כמה מפואר היה העבר הזה. הייתה זו הארה שהוגדרה על-ידי חתירה קדימה לעבר פוטנציאל שעדיין לא נולד ולא התגלה; על-ידי שאיפה בלתי פוסקת לעבר מושלמות עתידית שתמיד תהיה כמעט בהישג ידנו אך שלעולם לא נוכל להגיע אליה. עיני הפנימית וליבי היו ממוקדים על החופש של המקום המסתורי שמצוי בין המידיות של הרגע הנוכחי לבין ההתרגשות הבלתי פוסקת של זה שאפשרי.

בהדרגה, תוך כדי ניסיונותיי להגדיר מחדש את ההארה, התחלתי לחבר אותה לנרטיב החשוב ביותר בהיסטוריה התרבותית שלנו: הנרטיב של האבולוציה. הבנת נוכחותנו בעולם מנקודת המבט של התהליך בן ארבעה עשר מיליארד השנים ממקמת את הדחף הרוחני שלנו בהקשר חדש – מרגש, רציונאלי ובעל משמעות עמוקה. בהקשר הזה מתחוור לנו שהתעוררות להוויה הנצחית, שמאז קדמת דנא מהווה את מטרתה של ההארה המזרחית, היא רק חצי מהתמונה – חצי מהמציאות השלמה. החצי השני של התמונה הוא עולם הצורה, תהליך ההתהוות – הדחף היצירתי האוניברסאלי, המפץ בתנועה שהוא התהליך האבולוציוני כולו אשר כולנו מהווים חלק ממנו. אם הארה היא תגליתם של הדברים כפי שהם, עליה לחבוק את האופי האולטימטיבי של כל הדברים – הנראים והלא-נראים, הידועים והלא-ידועים, צורה והיעדר-צורה; ההוויה וההתהוות. הוויה היא הרִיק שמעבר לזמן שממנו נולד היקום, התשתית הריקה שממנה הכול עולה ואליה, בסופו של דבר, הכול חוזר. התהוות היא המשהו שעלה מתוך הלא-כלום ועדיין ממשיך לעלות ממנו ברגע זה. התהוות היא אֶרוֹס, הדחף האבולוציוני, הסיבה הראשיתית, הניצוץ המקורי של אור ואנרגיה שיצר את היקום כולו. התחוור לי, שבדיוק אותו ניצוץ יצירתי מתחיל עכשיו להתעורר בליבי ובשכלי כתחושה של דחיפות אקסטאטית להתפתח. לכן התחלתי להגדיר מחדש את עצם המטרה של הנתיב הרוחני, כשאני רואה את מטרת ההארה לא רק התעלוּת מעבר לעולם, כפי שלימדו אותי, אלה שינוי העולם מן היסוד על ידי הפיכתנו לשליחים או לכלי-שרת של האבולוציה עצמה. הארה אינה סוף הדרך, אלא תחילתה.

האמונה המקובלת במזרח היא שההארה היא התחנה הסופית, נקודת הסיום, הישג אדיר שמציין את סוף ההתהוות לאינדיבידואל. אדם מואר שחרר את עצמו מהזדהות עם כל אשר קיים בזמן. המסקנה הזו הגיונית אם אתה מביא בחשבון את ההקשר התרבותי שבו היא צמחה לראשונה. בהודו העתיקה, אבולוציה לא הייתה ידועה עדיין. כמו רוב העולם באותה תקופה, אנשי התרבות הזו לא קלטו שלזמן יש נקודת התחלה ושהוא מתקדם באופן ליניארי, בקו ישר, מהעבר להווה וממנו לעתיד. הם האמינו שהזמן, כמו גם החיים והמוות, הם תהליך חזרתי שעובר שוב ושוב את אותה מחזוריות ושימשיך כך לנצח נצחים. אפילו בהודו המודרנית, הינדים רבים מעדיפים להביט על מקורותינו הקוסמיים מבעד לעדשה של המדע הוודי העתיק, במקום לקבל את הממצאים של המדע המערבי והקוסמולוגיה המודרנית. וכשאתה מביט על המציאות מבעד לעדשה התרבותית המסוימת הזו, זה הגיוני שעד מהרה תתעייף מהטרחה הנצחית של קיום מחזורי וכמיהה לשחרור סופי. לכן המסורות אומרות שאדם "מואר במלוא מובן המילה", זה שהלך עד סוף הדרך, הוא אדם נדיר שהשיג, סופסוף, שחרור מהחזרות האינסופיות של לידה ומוות בגלגל ההתהוות האינסופית.

חשוב שנזכור כי עד לאחרונה בהיסטוריה האנושית, לא ידענו את אשר אנחנו יודעים היום: שכולנו חלק מתהליך התפתחותי שהייתה לו התחלה בזמן ושהוא הולך לאן שהוא. רק במאתיים השנים האחרונות גילינו את האבולוציה ורק במאה העשרים נתקלנו בזה שאנחנו מכנים "זמן עמוק" – המרווח הבלתי-נתפש של ארבעה-עשר מיליארד שנים מאז שהיקום פרץ והתהווה. כשאנחנו מיישמים את הפרספקטיבה של האבולוציה לטבעה של ההארה, הכול משתנה.

מהפרספקטיבה של התשתית הנצחית, שמעבר לזמן, המורים המסורתיים צודקים. האמת הרוחנית הנעלה ביותר היא שמעולם לא התרחש דבר, שאני ואתה לא נוצרנו מעולם ושהמפץ הגדול לא קרה אי-פעם. זוהי הארה, זהו שחרור, זהו סמדהי, זהו סאטורי. אך מהפרספקטיבה של האבולוציה, כל התמונה משתנה. המדע והקוסמולוגיה המודרניים גילו בברור כי הזמן אינו נע במחזורים צפויים מראש שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושבים לאותה נקודה, אלא הוא תהליך ליניארי. ארבעה-עשר מיליארד שנים יצרו את כל התופעות הנגלות – את כל היקום הידוע ואת כל אשר בתוכו ובכלל זה את המסתורין הגדול ביותר: את יכולתה של התודעה לדעת את עצמה. חץ הזמן הוא תהליך יצירתי והיכולת ליצירתיות ולחידוש היא החלק המיוחד כל כך בכל ההתגלות הדרמטית הזו – מהמפץ הגדול ועד לרגע הזה. לא מדובר רק בהישנותו של מחזור אינסופי. היקום הזה לא קרה קודם לכן. המקום שאליו אנחנו הולכים אינו נגזר מראש מלמעלה.

החלק המסעיר ביותר של התובנה הזו הוא שאנחנו מגלים, אם אנחנו מביטים עמוק אל תוך חווייתנו, שהתשוקה העולה בתוכנו לחופש רוחני אינה נפרדת מהדחף שמניע את התהליך כולו. אני מכנה אותו הדחף ההתפתחותי. כשאנחנו מתעוררים לדחף הזה, אנחנו מגלים משהו מופלא: שהעיקרון היצירתי הדינאמי והמתפתח-לעד אינו אלא האני האותנטי שלנו. זהו המקור החדש של שחרור רוחני בתורה שהתחלתי לכנות אותה הארה אבולוציונית. היא כבר לא רק התעוררות להוויה שמעבר לזמן – היא עוסקת בהתעוררות אל ההתהוות הנצחית, האקסטאטית. הארה אבולוציונית קוראת לנו להתעורר הן לשלווה הנצחית של ההוויה והן ללהט חסר המעצורים של הדחף היצירתי.

הסיבה שהדחף היצירתי הוא מקורה של ההארה החדשה היא בגלל הכיווניות שלו, שהיא לעבר העתיד. זהו ההבדל החשוב: הארה מסורתית אינה מכוונת כלפי העתיד; אין לה כל אוריינטציה של זמן כלל. הארה מסורתית מכוונת אותנו מעבר לעולם, מעבר למרחב ולזמן, לעבר זה שהיה, לפחות עד לאחרונה, המקור הראשיתי של חופש רוחני ושחרור מיסטי: תשתית ההוויה. אך במאה העשרים-ואחת, דרושה לאלה מאיתנו שצופים לעבר העתיד רוחניות מיסטית ומקור של שחרור הנשמה שאינם מכוונים אותנו לפרוש מן העולם אלא לעבר הצעד הגדול הבא שעלינו לנקוט בתוך העולם. השלב הבא לא יופיע מעצמו – הוא צריך להיווצר על-ידי בני-אדם שהתעוררו לדחף היצירתי הזה, שמניע את התהליך כולו. כשאנחנו מתעוררים אל הפרספקטיבה הרחבה הזו, מתבררת לנו אמת עמוקה ומהממת: בנקודה הנוכחית בתהליך האבולוציה, התהליך תלוי בנו. התהליך האבולוציוני זקוק נואשות להשתתפות המודעת והמחויבת שלנו. בעשר השנים האחרונות, הפך הרעיון הזה למוטיב המרכזי והמטרה האולטימטיבית של ההארה האבולוציונית. ההארה הישנה, למרות כוחה הרב להעניק לשכל וללב האנושיים שחרור מסבל, יכולה רק להביא לכך שנתעלה מעבר לעולם. אך כשמתחוור לנו שהעולם זקוק לפעילות מעורבת ומוארת, מתעוררת בנו דחיפות עצומה למצוא נתיב, תרגול ופילוסופיה רוחניים שיעצימו אותנו להשתתף באומץ ובלהט בתהליך הזה שאנחנו מעורבים בו, שמשתנה במהירות כה רבה.

הפרספקטיבה המשחררת הזו על החוויה האנושית היא עכשווית; היא יצירתית מטבעה. זוהי תורה רוחנית לזמננו אנו כי העיקרון המרכזי בה הוא שעתיד נאור יותר לעולם תלוי בדבר אחד ובו בלבד – בהתפתחות הגבוהה שלנו. העולם שמסביבנו משתנה ומשתפר במידה שאנחנו מוכנים להשתנות בעצמנו. העולם שבו אנחנו שוכנים ושאנחנו שותפים ליצירתו משתנה ככל שאנחנו משתנים. במודל הישן של ההארה, היחיד השתחרר אך העולם נשאר כפי שהוא. בהארה החדשה, הנקודה אינה רק שחרורו של היחיד, אלא שחרורם של האני, התרבות והיקום באמצעות היחיד. זו הארה אבולוציונית.