לזכרו של סוואמי צ'ידננדה

לפני מספר ימים נודע לי שהקדוש והמאסטר הרוחני סְוָואמִי צ'ידָנָנְדה סָראסְוָואטי מהראג' הלך לעולמו ב-28 באוגוסט והוא בן 92. הוא היה היורש הנבחר של המורה ההודי הידוע סוואמי שיבָנָנְדה מרישיקש והנשיא של "האגודה לחיים אלוהיים" (Divine Life Society), הארגון העולמי שהוקם על ידי שיבננדה. המרכז הראשי של הארגון הוא האשראם של שיבננדה ברישיקש, וכל המחפשים הרוחניים ששמו פעמיהם לאמא-הודו בשנות הששים, השבעים והשמונים, ושהיה להם עניין ביוגה ובוודאנטה, עברו בעד שעריו המקודשים.

סוואמי צ'ידננדה ברישיקש, על גדות נהר הגנגס

הפעם הראשונה שראיתי את סוואמי צ'ידננדה הייתה בסביבות 1978, זמן קצר לאחר שהפכתי למחפש רוחני רציני, בגיל 22. אחת מהתלמידות המסורות שלו הייתה שותפה שלי למדיטציה, ולעתים קרובות היא סיפרה לי על האיש המיוחד הזה שהיה הגורו האהוב שלה. היא אמרה שהוא איש קדוש ושאני פשוט חייב להיפגש עמו. מספר חודשים לאחר מכן נוצרה ההזדמנות לכך, כששמעתי ממנה שהוא בסיור הרצאות ושהוא ירצה על יוגה בבית ספר בלונג-איילנד. נסענו יחד ממנהטן, שבה גרתי. הייתי מלא ציפייה והתרגשות. עד אותו יום לא פגשתי איש קדוש. אני זוכר שברגע שראיתי אותו בפעם הראשונה, המראה שלו עשה עלי רושם עצום. הוא היה איש גבוה אך רזה ביותר - הרזון שלו היה כמעט מפחיד – בעל תווי פנים יפים ועדינים. קרנו ממנו הדר אצילי וסמכות טבעית שגרמו לי לשבת זקוף בכסאי. הוא קרן גם את התכונה הנדירה שעד אותו יום לא ראיתי אצל אף אדם אחר: טוהר. בנוכחותו של אדם כזה, אתה מייד הופך מודע עד כמה אתה לא מפותח ולדרך הארוכה שעליך לפסוע בה כדי להתפתח. אתה מבין בפעם הראשונה איך נראים אהבה לא-אנוכית, חופש רוחני ומניעים טהורים לחלוטין. הוא היה עדין אך חזק, ובכל מילה שהוא הוציא מפיו וכל תנועה שהוא ביצע העידו על קיומו של ממד נעלה יותר ועמוק יותר של המציאות, שהוא התייחס אליו כל הזמן כ"אלוהים". אי אפשר היה שלא לקחת אותו ברצינות מוחלטת וקשה היה לא להתרגש עמוקות מהשקיפות ומהאותנטיות רבות-העוצמה שלו. רק בנוכחותם של אנשים כאלה מפסיק הרעיון של צל, של שליליות אנושית, לשמש כנקודת ייחוס, ובמקומה מופיעה תכונה אשר, בעולם הפוסט-מודרני, כמעט אינה: ענווה.

פגישה עם סוואמי צ'ידננדה, 1996

הייתי אז בראשית דרכי כמחפש וחדור מרץ לתרגול רוחני, אך לעולם לא אשכח את ההשפעה שהייתה למילותיו של הסוואמי על הבנתי לגבי המקום שתרגול המדיטציה צריך למלא בחיינו. בשיחה באותו יום הוא הבהיר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שכאשר אתה עוסק בתרגול רוחני ברצינות ומתוך כוונה, חייך אינם סובבים עוד סביב התפקידים שעליך למלא או הדאגות החיצוניות שרובצות עליך אלא סביב המחויבות להתפתחות פנימית – המאמץ היומיומי להפוך למודע יותר. הוא התחיל בכך שציטט אחד מהמשוררים האנגליים הידועים: "אחדים יבואו ואחדים יעזבו, אך אני ממשיך לעד. צעד אחר צעד. צעד אחר צעד." ואז, להפתעתי, הוא יצא בהכרזה נועזת: "כשמישהו שואל אותך מה אתה עושה, אמור", קולו התגבר מאוד, "אני מודט!" ואז הוא הנמיך את קולו והמשיך בלחישה, "ואני גם חי." תמיד אזכור את הרגע, כי חשתי כאילו הוא נתן לי רשות להתמסר כל כולי ללהט שהחל לבעור בי להארה רוחנית, בתרבות שלא הכירה בקיומו של דחף כזה. למרות שהוא לעולם לא היה הגורו שלי, כמחפש רוחני השתדלתי לבלות כמה שיותר זמן במחיצתו. המפגשים האלה הביאו אותי תמיד לכדי ענווה רבה וסיפקו לי המון השראה ואומץ לקחת סיכונים כדי להתקדם באמת.

עם סוואמי קרישנננדה, באגודה לחיים אלוהיים

בחייו שלו, סוואמי צ'ידננדה התעורר לראשונה לממד הרוחני של החיים הרוחניים בגיל תשע, כשקרא את האוטוביוגרפיה הקלאסית בחיפוש אחר אלוהים שכתב המורה הדרום הודי הנערץ פאפא ראמדאס. בסופו של דבר, בגיל שש-עשרה, הוא נסע לבקר את האיש הנאור הזה.ההש ראה שהוא קיבל מראמדאס, וכן מסיפורי החיים, הפילוסופיות והדוגמאות האישיות של החכמים הנאורים הגדולים שרי רמאקרישנה, שרי ראמנה מהרשי וסוואמי שיוואננדה, גרמו לכך שאט אט התגברה בו שאיפה הולכת וגדלה לפרוש מן העולם ולחיות את החיים הרוחניים במלואם. הוא כתב, "לפעמים הייתי מתעורר משנתי לאחר חצות ומוצא את עצמי רועד מפחד מהמחשבה שייתכן ולא אוכל לאמץ לעצמי חיים של פרישות טוטאלית." בגיל עשרים ושש הוא עזב את ביתו מבלי לומר למשפחתו שהוא אינו מתכוון לחזור. הוא יצא למסע של עלייה לרגל למקומות קדושים לזמן מה, ובסופו של דבר הגיע לוורינדאוואן, שממנה הוא כתב לסוואמי שיוואננדה: "אני מגיע לרישיקש להיכנע לרגליך ולשרת אותך." זמן מה לאחר שהוא הגיע, שיוואננדה אמר לאחד מאנשי סודו: "יורשי הגיע."

סוואמי קרישנאננדה

סוואמי שיוואננדה (במרכז) עם תלמידיו (משמאל)
סוואמי וונקאטשננדה, סוואמי קרישנאננדה,
סוואמי צ'ידננדה וסוואמי סאטצ'ידננדה.

סוואמי צ'ידננדה נודע בשם החיבה "הקדוש פרנציסקו מההימלאיה", לא רק בגלל אהבתו לקדוש הנוצרי הנערץ הזה אלה משום שחייו אופיינו על ידי שירות ללא מעצורים לגורו שלו. תפקידיו הרבים כללו ניהול מושבת מצורעים. הוא הרבה בנסיעות ברחבי הודו וברחבי העולם, כשהוא מביא את המסר של יוגה ושל וודאנטה להמונים. מיליוני אנשים אהבו אותו והעריצו אותו.

אני עצמי הפכתי למורה רוחני ב-1986, לאחר שעברתי חניכה אצל ה.וו.ל. פונג'ה, מהעיר לאקנאו, שהיה תלמידו של ראמנה מהרשי. אך יש לי קשר עמוק ומסתורי למסורת המפוארת הזו, לסוואמי צ'ידננדה ולאחיו הרוחני, המורה הדגול, הרתחן, הווכחן, המבריק, הנאור, הפילוסוף-נזיר סוואמי קרישנאננדה, גם הוא תלמידו של סוואמי צ'ידננדה. שניהם תמכו בי בעבודתי לא רק ישירות ובאופן בולט ומפורש אלא, אף חשוב מכך, באופנים מסתוריים שקשה לי לתארם במילים. כשהייתי מורה צעיר, הדרך היחידה שבה אני יכול לתאר את נוכחותם בחיי היא כמלאכים אבהיים המגנים עלי. כשהחדשות על מותו של סוואמי צ'ידננדה הגיעו אלי, למרות שזה היה צפוי, חשתי טלטלה בנשמתי. אלה הרגעים שבהם אתה מרגיש את אהבתך לאלוהים יותר מתמיד. אני זוכר שהופתעתי מעומק הרגשות שחשתי, אך הופתעתי עוד יותר להכיר בכך שאלה היו הרגשות המיוחדים במינם שחשתי רק ביחס לגורו שלי או לקשר הנשמה שאני חש כלפי תלמידיי. בהודו נהוג לומר, "הגורו הוא אלוהים", וזאת משום שהאנשים הנדירים האלה, שמגלמים את העיקרון המוחלט ואשר יש ביכולתם לשדר לנו את מציאותו החיה, הופכים, ברמת הנשמה, לנציגיו האנושיים של האלוהי. סוואמי צ'ידננדה היה אדם נדיר שכזה ונוכחותו כאן תחסר מאוד.

הנה מספר ציטוטים מאת סוואמי צ'ידננדה:

החיים הרוחניים הם תהליך הדרגתי של עידון או טיהור ושל חינוך של מכלול הטבע האנושי כדי שהוא ייאבד את תנועתו לכל הכיוונים האחרים ויתחיל להתקדם בכיוון אנכי עולה בלבד. מרגע שהטבע האנושי מקבל תפנית כלפי מעלה, האדם מתחיל להעיר את האלוהות הרדומה בעזרת התרגול הרוחני.

---

במדיטציה לא-אישית מוחלטת אין כל צורה, רק תמונה פנימית של פאראברהמאן כמצב של אור, שקיומו באינסוף, שהווייתו נצחית, שתודעתו מלאת אור, ושאין לו גבולות; אוקיינוס של תודעה. מצב של אושר עליון אינסופי שבו אתה נפטר אחת ולתמיד מכל מחשבות על צורה ועל שם ומסב את תשומת ליבך למציאות חסרת השם וחסרת הצורה, על ידי שאתה מצהיר שזהו האני האמיתי שלך, עצם הווייתך, שלא נולדה ולא מתה. זוהי המדיטציה הוודאנטית על המוחלט חסר השם. זוהי אינה מדיטציה של חסידים מלאי מסירות, שמעדיפים לשמור על תודעה דוּאלית של סוגד וזה שסוגדים לו, של אהוב ונאהב, של מעריץ ומושא ההערצה שלו. זוהי מדיטציה שונה בתכלית. היא נקראת מדיטציה אדוואיטית טהורה, והיא הולכת שלב אחד מעבר להוויה חסרת השם וחסרת הצורה, מעבר למדיטציה של קרן אור על השמש. כאן, אין כל קרן, אין טיפה, אין הוויה אינדיבידואלית, אין מדיטציה ומושא המדיטציה, רק האחד שמעבר לכל ההבדלים. "אהאם ברהמאסמי". אני המציאות העילאית. ובאופן זה, כשאתה מודט על עצמך כהוויה אינסופית נצחית, אתה נכנס לתוך תודעה של אי-דוּאליוּת,  של הזדהות עם ההוויה העילאית.

---

"אני ואבי חד הם". "אהאם ברהמאסמי". "סוֹהאם, שיבוֹהאם."

---

100 גורואים לא יכולים לעזור אלא אם לתלמיד יש שאיפה חזקה לשחרור והוא מחפש דרך להתפטר מכל מה שעומד בדרכו."

---

מצבים שליליים כמו עצבות, דיכאון, אבדן תקווה, דכדוך, תחושת נחיתות, גינוי עצמי, גינוי עצמי הם כולם לא רוחניים ולא אלוהיים. הם נחשבים לכליו של השטן. אך מתוכם, המקום הראשון שמור לייאוש. ברגע שאתה מתייאש, משם ואילך ההתדרדרות מהירה ביותר. פעם נודע ברבים שהשטן פורש ושהוא מציע את כל כליו לכל המרבה במחיר. בליל המכירה, כל הכלים הוצגו באופן מאוד מושך – חבורה מרושעת ביותר. רשעות, שנאה, קנאה, חושניות, הולכת שולל, וכל שאר כלי הרשע הוצגו בכל רחבי אולם המכירות, כשליד כל אחד מהם נרשם מחירו. במרחק מה מהאחרים הוצג כלי דמוי יתד בעל מראה לא מזיק ובלוי מרוב שימוש; אך מחירו היה גבוה בהרבה משאר המוצגים. מישהו שאל את השטן על טיבו של הכלי הזה. "ייאוש", הייתה התשובה. "למה מחירו כל כך גבוה?" "כי הוא עוזר לי יותר מכל האחרים" ענה השטן. "אני יכול לפתוח פתח ולהיכנס למצפונו של כל אדם בעזרת הכלי הזה גם כשאף אחד מהכלים האחרים אינו פועל. ומרגע שאני בפנים, אני יכול להשתמש בו בכל דרך שנראית לי. הסיבה שהכלי כל כך בלוי היא שאני משתמש בו עם כל אחד, ומעטים מאוד יודעים שהוא שייך לי." אין צורך להוסיף, שהמחיר שהשטן ביקש עבור ייאוש היה גבוה מדי והוא לא נמכר. הכלי עדיין נמצא ברשותו של השטן והוא עדיין משתמש בו.

---

החיים נועדו למימוש אלוהים בחיינו. מטרת החיים היא מימוש אלוהים. אם אתה מת לפני שמימשת את אלוהים בחייך, חייך היו לשווא. בזבזת את ההזדמנות יקרת הערך הזו, את לידתך כאדם, שניתנה לך כמתנה מאלוהים.