 | |
|
27 במרץ, 2007
הכרת תודה מהממת...מחשבות ביום השנה לפגישתי עם הגורו שלי
ביום א', ה-25 במרץ, מלאו עשרים ואחת שנה ליום בו פגשתי בגורו שלי, ה.וו.ל. פונג'ה. היה זה היום האחרון בחיי כמחפש רוחני. האיש הבלתי-רגיל הזה נתן לי את מתנת ההארה חינם, ועל כך אהיה תמיד אסיר-תודה לו. הכול התחיל בדקות הראשונות של פגישתי איתו, כשהוא הפתיע אותי באומרו שלא היה עלי לעשות כל מאמץ כדי להיות חופשי. לפתע ראיתי ישירות את החלק העמוק ביותר של מי שאני. בעיני רוחי, ראיתי פלג זורם בטבעיות במורד גבעה, וידעתי ללא צל של ספק שמעולם לא הייתי לא-חופשי. בהרף עין ראיתי מבעד לכל האשליה שעליה היה מבוסס העולם הפנימי שבו חייתי במשך רוב שלושים שנות חיי ואיכשהו, באופן פלאי, יצאתי לחופשי. כתבתי אז ביומני: "הייתה לי חוויה -- או הצצה חטופה - עמוקה ובהירה מה פירוש לא לבצע מאמץ. רגע קצרצר של חופש מלא. תובנה והבנה אמיתיות של פירושו של שחרור. זה כל כך פשוט, כה מובן מאליו, ולמעשה, נמצא כאן עימנו כל הזמן. פונג'ה-ג'י ראה שזה קורה ואמר שהוא ראה אור מציף אותי באותו רגע." אתמול בלילה, כשהלכתי הביתה, חשבתי על מה שהיום הזה מסמל, ולפתע ראיתי את הגורו שלי יושב מולי, עטוף בקרינה מלאת-החיים של ההארה. אבל לא היתה זו רק תמונה בעיני רוחי, או זיכרון. זו הייתה חוויה ישירה של הנס שאיכל את חיי מאז פגשתי בו – אותו חשתי, ידעתי וראיתי כיחסים האמיתיים, שהם קשר נצחי מעבר לזמן ולמרחב. היה זה אחד מהרגעים הבודדים שבהם יכולתי לראות במבט חטוף מבחוץ, כביכול, את האנרגיה והתבונה שחיו באמצעותי וכמי שאני במשך עשרים ואחת השנים האחרונות. למרות כל המחלוקות שהתגלעו בין הגורו שלי לביני בשנים שאחר כך, הכרת התודה הייתה מהממת. והיא תהיה כזו תמיד. קשה לתאר את המשמעות העמוקה של יחסים עם גורו אמיתי. אני זוכר שאחר-צהריים אחד שהיתי במחיצת פונג'ה-ג'י בביתה של ביתו בניו-דלהי, והוא ביקש ממנה לתאר לי את פגישתה עם הגורו שלהם, רמאנה מהרשי המהולל. היא פשוט פרצה בבכי. שניהם פרצו בבכי. ניתן לכתוב תגובות למאמר, ולקרוא תגובות של אחרים, באתר האמריקאי (באנגלית)
|
לעמוד הבלוג הראשי
הרשמה |
