הגיבור החדש שלי...

אני רוצה להתוודות: זה עתה גמרתי לצפות בעונה החמישית של "24"... לאחרונה, הצפייה בסדרה מהווה חלק מטכס המדיטציה הלילי שלי ואני חייב להודות שג'ק באוור הפך בהדרגה לאחד מגיבורי. כן, אני יודע שהתוכנית היא דו-ממדית ובנויה על נוסחאות; שהיא גולשת לעיתים קרובות לתחום הלא-סביר; ושהיא נוטה להיות קצת יותר מדי חובבת-עינויים ("אין לנו זמן..."). אבל... ג'ק מדהים! כי הוא מחויב לחלוטין למשימתו, מגלה נאמנות בלתי-מעורערת לידידיו ולעמיתיו והאינטגריטי שלו הוא ללא פשרות.

אני זוכר איך, בדקות הפתיחה של העונה הראשונה, התרשמתי עמוקות כשג'ק אמר לעמיתו: "אתה יכול להעלים עין פעם אחת וזה לא יהיה עניין גדול. אלא שזה יקל עליך להתפשר בפעם הבאה, ומהר מאוד כל מה שאתה עושה זה להתפשר, כי אתה חושב שכך הדברים נעשים. אתה מכיר את אלה שדיווחתי עליהם? אתה חושב שהם היו האנשים הרעים? הם לא היו רעים... הם היו בדיוק כמוני וכמוך. מלבד העובדה שהם התפשרו - פעם אחת." 

וואו.

בדרך כלל אני לא אוהב לעשות השוואות מטופשות בין גיבורי תרבות הפופ לבין החיפוש הרוחני... ובכל זאת! באקלים התרבותי שבו המילה "רוחני" מזוהה בדרך כלל עם תפישה מפוקפקת ודי מתקתקה של חמלה ושבו נראה כי מורים רוחניים רבים אינם שואפים עוד לאידיאל של אינטגריטי עמוק, אני רוצה להקדיש לג'ק את הפיסקה הבאה מספר שאני כותב. 

גדולה ככל שתהיה הצלחתנו בחיפוש הרוחני, אמונתנו והתמסרותנו יעמדו למבחן, שוב ושוב ושוב. כמה אהבה יש בלבנו, גם כאשר אנו מאותגרים? עד כמה איתן האינטגריטי שלנו, אפילו כאשר נדמה כאילו היקום כולו מפתה אותנו להתפשר? באיזו מידה אנו מוכנים לדבוק לבדנו באמת שגילינו? חוסנה של הנשמה הוא חוסן רוחני. הוא המקור האולטימטיבי של זקיפות קומה ושל כבוד-עצמי. העמדה הזו, של ביטחון בלתי-מעורער, היא בדיוק העמדה שעלינו לטפח כדי שנוכל לשנות את מרקמו של השדה הרגשי, הפסיכולוגי, הפילוסופי והרוחני שאנו חולקים בינינו.

איש אינו יכול לעשות זאת עבורנו. אחרים יכולים להראות לנו את הדרך באמצעות דוגמה אישית, אך רק אנחנו יכולים לפתח את נשמתנו. ואת החוזק הזה יש לטפח מדי יום ולעולם אל לנו לקבל אותו כמובן מאליו ולהניח שהוא פשוט קיים. מרגע שאמרנו 'כן' למשימה הנעלה של טיפוח התודעה, אין דרך חזרה. אם, לאחר שאמרנו 'כן', אנו מרשים לעצמנו להסס וליפול בשבי הכוחות החזקים של אינרציה וציניות, אנו עלולים לאבד את אמונתנו בעצם יכולתנו להתפתח. לכן נוהגים לומר שמוטב לא להתחיל לפסוע בנתיב הרוחני מאשר להתחיל במסע ולהרים ידיים לפני שהצלחנו בוודאות להגיע למטרה. מרגע שאמרנו 'כן' עלינו להצליח ויהי מה, כי ראינו בעינינו, חשנו בליבנו והכרנו בשכלנו מהם באמת אינטגריטי, אותנטיות, שקיפות, טוב-לב ומצפון: הם הקרקע המוצקה היחידה ביקום.