להפוך את ההארה למשמעותית

הדבר שמלהיב אותי ביותר בזמן האחרון -- ואשר, ללא ענוות-יתר, אני מכנה אותו השלב המשמעותי השלישי בהתפתחות תורתי -- הוא הביטוי האינטגראלי של ההארה. שאלתי את המושג "אינטגראלי" מידידי קן וילבר ומרבים אחרים שהשתמשו בו, החל משרי אורובינדו הדגול, כיוון שפשוט אין מילה שמתארת טוב יותר את הביטוי הארבע-מימדי והרב-שכבתי של ההארה, שאותו אני שואף לבטא בעולם. לפני מספר ימים סיימתי סדנת סופשבוע אינטנסיבית עם קבוצת הגרעין של תלמידי מרחבי העולם, בה התחלתי לחלוק איתם את ההתפתחות החדשה הזו בתפישתי. 

האמת היא שכמעט מהיום הראשון שבו התחלתי את עבודת ההוראה שלי אני עוסק בשאלה החשובה הזו: מה הקשר בין מצבי תודעה גבוהים לבין שינוי יסודי בבני האדם? או, במלים פשוטות יותר: מה הקשר בין הארה לבין התנהגות אנושית? נראה שבעשר-עשרים השנים האחרונות קיבלה ההארה, בדרך כלל, את המשמעות המצומצמת של חוויה של מצב תודעה גבוה יותר, פחות או יותר, שבסופו של דבר אין בה תועלת רבה לפרטים המעשיים של חיינו, ההולכים ונעשים מורכבים יותר ויותר. מזה זמן רב שאני מגדיר הארה כחוויה של תודעה מעבר לאגו, ואם אנחנו לוקחים את הרעיון של הארה בהֶקשר אבולוציוני (שהוא השלב השני בתורתי), השאלה המתבקשת היא איך זה נראה, הלכה למעשה, כאשר בני אדם אמיתיים מתפתחים מעבר לאגו וממשיכים להתפתח, בעולמנו זה, בהקשר הנאור החדש הזה, יחדיו? 

מזה שנים אני מדבר על הפוטנציאל העצום שצץ כאשר הביטוי הממשי של תודעה נאורה מופיע בהקשר שיתופי בינאישי כדחף היצירתי או כאני האותנטי. הפוטנציאל הזה, אם להגדירו בפשטות, הוא שדה חף מאגו אשר בו נפגשים אינדיבידואלים נפרדים-לכאורה במצב נאור, כאשר כל אחד מהם מבטא באופן מלא את יכולותיו היצירתיות ואת עצמאותו בעודו חופשי באופן זמני מההפרעה של התעסקות עצמית ושל מגבלות האגו. הטבע האכסטטי והמשחרר של החוויה של פגישה באחר מעבר לאגו הוא מיוחד כשלעצמו. אבל הדבר שריתק אותי מאז ומתמיד היה הפוטנציאל היצירתי הטמון באירוע כזה. לאחרונה התחלתי לא רק להבין אלא גם לנסות ולהגדיר מה יכולים למעשה להיות פירותיה של הארה בינאישית – בכל ארבעת הרבעים. 

כל זה התחיל להתגבש בעיני רוחי לפני מספר שבועות. היינו בעיצומה של בנייה מחדש של כל הארגון שלנו כתוצאה מהמשבר הכלכלי שבו מצאנו את עצמנו, ואני זוכר את עד כמה התרשמתי יום אחד מדברי היועצת הבלתי-מתפשרת שלנו (אשר מזה חודשים בועטת בישבנינו הרוחניים ואומרת לנו בצורה הבוטה ביותר שעלינו להתבגר ולנחות בעולם האמיתי) כשהצהירה שבכל שלושים שנות עבודתה לא ראתה עדיין ארגון שמשתנה באופן כה דרמטי ומשיג תוצאות בכזו מהירות. היא מעולם לא ראתה אנשים שעובדים יחד ברמה כזו של מחויבות, של עצמאות ושל אחריות. היה ברור לי שזה קורה רק הודות לעבודה הרוחנית והתרגולים האינטנסיביים המאתגרים שאנו עושים יחדיו מזה כבר זמן רב. כתוצאה מכך התחלתי לחשוב יותר לעומק ובצורה מקיפה יותר על האמונה הלוהטת שלי, שכדי שתהיה למצבי תודעה גבוהים משמעות כלשהי, עליהם להתבטא בשינויים משמעותיים בכל תחומי החיים החשובים. 

אפילו התלהבתי מאוד מהאפשרות של פיתוח ופרסום קני-מידה כמותיים ואובייקטיביים שידגימו את תוצאותיה של התפתחות מעבר לאגו, ביחיד ובקולקטיב, ואת האופן שבו מתבטאת ההתפתחות הזו באורח חיינו. לדוגמה, אם התפתחנו מעבר לאגו במידה משמעותית, איך ישתקף הדבר ביחסינו האישיים – עם בני או בנות זוגנו, עם ידידינו, עם ילדינו, עם המעסיקים שלנו, עם שותפינו לעבודה? איך יתבטא הדבר בארגונים שלנו ובמוסדותינו החברתיים? איך זה ישפיע על יחסנו לעבודה, לפוטנציאל היצירתי שלנו, ליכולתנו להנהיג ולשתף פעולה? איך זה ישפיע על יחסנו לגופנו – לבריאותנו ולכושרנו הגופני? אפשר להוסיף עוד ועוד לרשימה הזו, וההשלכות הן עמוקות. כמובן, מאז ומתמיד היו מורים רוחניים שדיברו על הדברים האלה כעל דרכים להתפתח ולממש פוטנציאל גבוה יותר, אבל אני מדבר על משהו שונה לגמרי. אני מדבר על דוגמאות מוחשיות אלו כחלונות שדרכם ניתן יהיה לגלות ואפילו לשפוט את דרגת ההתפתחות של היחיד או של הקולקטיב באופן שיהפוך את החוויה המופשטת, הפנימית והסובייקטיבית של ההארה או של תודעה מעבר לאגו לחוויה משמעותית לעידננו. 

מזה זמן רב אני מנסה, באופן אינסטינקטיבי (ולעיתים קרובות מול התנגדות עצומה), לחייב את תלמידי לחיות, בכל תחומי החיים הללו, בהתאם לקנה מידה שיישקף את עומק החוויה הרוחנית שהם כבר חוו. אבל זו הפעם הראשונה שניסיתי להמחיש זאת באופן שמשקיפים אובייקטיביים יוכלו להעריך. אין לי ספק ששארית חיי תוקדש ברובה למשימה הזו, יחד עם אחרים שלקחו על עצמם להפוך את ההארה לדבר-מה בעל משמעות של אמת במאה העשרים-ואחת!