זה יותר מדי!

החיים משונים והמציאות כפי שהיא נראית מורכבת ומבלבלת מטבעה. ועם זאת, הדברים יכולים להיות פשוטים יחסית - אם אנחנו רוצים בכך. זה שמחליט בכנות להפסיק להסתתר ולהתאחד עם תהליך החיים הופך את החיים לפשוטים באמצעות בחירותיו ומעשיו. זה שעדיין אינו מוכן לעשות זאת מסתתר בעולם הצללים של בלבול ושל אי-בהירות שהוא יצר במו ידיו.

אני פועל כמורה רוחני מזה 21 שנה ואת עיקר ביטחוני אני שואב מעובדה אחת פשוטה: כמורה וכאדם אני עדיין מתפתח. אני עדיין משתנה וגדל. ואני מרגיש שהניסיון הקשה שצברתי כמורה במשך השנים יצר בי מטען של חוזק, של בהירות ושל אמונה, שבהם ניתן לזכות רק כאשר אתה שומר על יציבות בעיצומם של אינספור האתגרים  המאיימים שניצבים בפני אלה מבינינו שמרגישים צורך עמוק לדחוף את קו החזית קדימה כדי ליצור משהו חדש.

לפני שבועיים חזרתי מסדנה בת שמונה ימים שהנחיתי בטוסקנה. הכול היה ממש מושלם, פשוט לא יכול היה להיות טוב יותר. האור המוזהב והנוף המרהיב של הכפרים האיטלקיים עוצרים נשימה ביופיים. מאתיים וחמישים אנשים רציניים ובעלי עניין אמיתי, שרבים מהם הגיעו מהקצוות המרוחקים של כוכב הלכת הקטן שלנו - ממאלי ועד הונג-קונג, מסידני ועד מדראס - באו כדי לבלות במחיצתי שבוע טעון רוחניות במתח גבוה. 

מהרגע שהגעתי למקום הוצפתי בגלי ענק של עומק מהמם, אינטנסיביות מלאת להט ואמונה אקסטטית. לעיתים תפשתי שאני נשמע יותר כמטיף מאשר כמורה להארה. אני חושב שהסיבה לכך היא שזרם דרכי בעוצמה ובבהירות משהו שהיה יותר רלבנטי, יותר מאתגר ויותר מהותי לאדם המתפתח בתחילת המאה העשרים-ואחת מאשר כל חוויה של מצבי תודעה גבוהים. המסר היה: האבולוציה של התודעה ושל התרבות בקו החזית תלויה בהתפתחות מוסרית. כדי שלהארה, או להתפתחות מעבר לאגו, תהיה תועלת ממשית לעידננו, היא צריכה להתבטא בהתפתחות מוסרית. לאלה מבינינו שהם האנשים העשירים ביותר, המשכילים ביותר ובעלי הזכויות הרבות ביותר בפינה זו של שביל החלב, התפתחות רוחנית פירושה התפתחות מוסרית.

כשאדם מפותח, שיכולתו לבטא אינדיבידואליות הגיע לשיאה האבולוציוני, חווה הארה - או תודעה מעבר לאגו – מבלי שתחול אצלו קפיצה דרמתית בהתפתחות מוסרית, התוצאה היא בהכרח נרקיסיזם שמועצם על-ידי החוויה הרוחנית. והנרקיסיסט שהועצם רוחנית לעולם לא יוכל להיות גורם של ממש ביצירת השינוי האישי והקולקטיבי העמוק שלו אנו זקוקים כעת נואשות. מה פירוש הדבר לצאת סוף-סוף מה"סיפור האישי" שלנו? מה פירוש הדבר להיסחף על ידי אמת, עומק, ותחושת משמעות ותכלית שהם כה כובשים ומלאים באהבת-חיים עד שאתה נופל על ברכיך, פשוטו כמשמעו, בכניעה מוחלטת?

כך הסברתי זאת בטוסקנה:

האדם הפוסט-מודרני מתוחכם מאוד ומפותח מבחינה קוגניטיבית. אבל חשוב לזכור שהעובדה שביכולתנו להבין ולהעריך נושאים מורכבים ועדינים אין פירושה שאנחנו בהכרח מפותחים מבחינה מוסרית. רובינו מניחים שמבחינה מוסרית, אנחנו מאוד מפותחים. אבל התפתחות מוסרית אמיתית מביאה לפעולה. אם אתה באמת מפותח מאוד מבחינה מוסרית, תפעל בעקביות מתוך הכרה מוסרית – מתוך תחושה ערה של חיבור, של מחויבות. מחויבות מוסרית היא פשוט תחושה של אכפתיות חסרת-ברירה, כמו הדאגה המובנית שאם חשה כלפי תינוקה. ההתעוררות לתחושה המוסרית הזו של חיבור דומה לכך מאוד אבל גדולה מכך לאין-ערוך, כי עכשיו איכפת לך לא רק מתינוק אחד אלא מתהליך החיים כולו. וכיוון שתשומת הלב שלך מופנית לתהליך העצום הזה, אתה מגלה שאיכפת לך הרבה פחות מהפחדים ומהתשוקות הפסיכולוגיים שלך או של אנשים אחרים.

כאשר מישהו מאיתנו מתחיל לדאוג להתפתחות התהליך יותר מאשר הוא דואג לפחדים ולתשוקות הפסיכולוגיים הצרים והמותנים שלנו, הוא מתחיל להשתנות, כבן-אדם, באופן הדרמתי ביותר והחשוב ביותר. זוהי התפתחות מוסרית בימינו ובתרבותנו. בהקשר אבולוציוני, הדרך היחידה להתעלות מעבר לאגו, שהוא האויב הרוחני הנצחי, היא להתעורר למודעות המוסרית הזאת, לתחושה הזו שאינך נפרד מהתהליך עצמו. כאשר אתה מתחיל לחוש את האכפתיות המוסרית הזאת, שהיא רגשית בבסיסה, אתה חש בלהט, או כמעט בתחושה של נואשות, ביחס לאבולוציה של התהליך ורק באמצעות הלהט הזה אתה מתעלה מעבר לאגו באופן אמיתי ומשמעותי.

ככל שהשבוע נמשך, כך נהיה מוחשי יותר ויותר לכל הנוכחים שההתפתחות שלנו היא האבולוציה של התהליך ושהאבולוציה של התהליך היא ישועתנו האישית והקולקטיבית. התברר לנו יותר ויותר שבהקשר הזה, התפתחות מוסרית היא צמיחתה של יכולתנו לחוש, מעבר לצרכי האגו שלנו, את הדברים שלהם התהליך שיצר אותנו זקוק בדחיפות. אדם שמתעורר לאני שמעבר לאגו בהקשר אבולוציוני מגלה מחויבות מוסרית להתפתח לא רק למען עצמו אלא למען התהליך עצמו והמחויבות הזו משנה את חייו. לעיתים קרובות תיארתי זאת כגרסת המאה העשרים-ואחת של שבועת הבודהיסטווה, או של קריאתו בת-האלמוות של ישו, "לא רצוני הוא שייעשה כי אם רצונך."

אני לא חושב שאי-פעם השפעתי על קבוצה של אנשים בכזו עוצמה, בכזו פשטות וברמות רבות כל כך כפי שעשיתי באותו שבוע בטוסקנה. כולם ידעו שלא מדובר באף אחד מאיתנו כפרטים אלא באבולוציה של התהליך ובמשך אותם ימים ספורים, היה ברור מעבר לכל ספק שרק העובדה הזו היא שמעניקה טעם לחיים האלה. והיא גם שהופכת זאת לאתגר האולטימטיבי לנשמה המתפתחת. בעיצומה של האינטנסיביות של שפע החסד הזה, אחד מתלמידי הקרובים, אותו הכרתי למעלה מ-15 שנים, עזב לפתע, כשהוא אומר – "זה יותר מדי!" והוא צדק. זה באמת יותר מדי.

הקלק כאן כדי להאזין לשיחה על התפתחות הנשמה, אשר לדעתי דחפה את כל הנוכחים בסדנה אל מעבר לשפת התהום.

ניתן גם לצפות בקטע ווידאו קצר באתר Andrew Cohen Interactive.