”התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך“: הרהורים על ריבוי המשמעויות של האהבה

הציטוט בכותרת לקוח משירו של סטיבי וונדר – I Just Called to Say I Love You

קשה מאד לדבר על אהבה, כי למילה זו יש פירושים שונים לאנשים שונים. נושא זה עולה לעתים קרובות בעבודתי כמורה רוחני. דבר אחד אפשר לומר לבטח: אהבה היא מילה חשובה, כי היא מסמנת תמיד את הדבר שלגביו אנו מצהירים כי איכפת לנו ממנו יותר מכול.  לכן זהו נושא כל כך מאתגר לדיון. איך אני, או מישהו אחר, יכול להביע דעה על הדבר שאדם אחר מחשיב יותר מכול? רגשותינו כלפי דברים הם עניין פנימי ואישי מאוד. כשאנו משתמשים במילה "אהבה", אנחנו מתייחסים תמיד למשהו שיש לנו כלפיו תחושות רבות עוצמה. המשהו הזה יכול להיות עצם כלשהו, כמו מכונית חדשה; זה יכול להיות הדימוי שלנו עצמנו כאשר אנו מביטים בראי; זו יכולה להיות אימא טבע; או זה יכול להיות האופן שבו אנחנו תופשים את המושג 'אלוהים'.

אם לדבר באופן אישי, אני יכול לומר בכנות: אני אוהב קפה. אני אוהב אוכל סיני. אני מאוד אוהב תירס. אני אוהב את מכוניתי ההיברידית החדשה. אני אוהב את ניו-יורק, עיר הולדתי. אני אוהב את הודו, ארץ הקסם והמסתורין. אני אוהב את גבעות ברקשייר במערב מסצ'וסטס, שם אני גר, במיוחד בסתיו כאשר העלים זוהרים בזהב, בכתום, בסגול ובאדום. אני אוהב לצאת למסעות ולחוות את החידוש שבאי-הקביעות ואת חופש התנועה. אני אוהב להיכנע לתשישות שאופפת אותי ולשינה שנחה עלי לאחר שאני שב מטיסות ממושכות. אני אוהב את כלבי הקטן ואת האופן שבו הוא מעיר אותי מדיי בוקר בנשיקות עקשניות ואוהבות. אני אוהב האישה שלה אני נשוי מזה 25 שנה ואת האמון ההדדי העמוק וללא תנאי שנוצר בינינו עם השנים. אני אוהב את הזיכרון רב העוצמה של הרומאן הרציני הראשון שלי כאשר הייתי בן 16. אני אוהב מוזיקה. אני אוהב ג'אז, פיוז'ן ובלוז ואני אוהב לתופף.

אני אוהב את תלמידי הפזורים בעולם כולו, איתם אני חולק את האהבה לרוח ולממד הגבוה - אהבה שמחייה ומעצימה את כולנו ומספקת לנו השראה. אני אוהב את הקרובים שבתלמידי, המפותחים ביותר מבחינה רוחנית, כי אנחנו חולקים לא רק מחויבות עמוקה לממד המקודש אלא גם חברות עמוקה ומתמידה שהופכת את הכול לאפשרי. אני אוהב את הרוח, כי גיליתי שאופייה הבלתי נתפש הוא פניי האמיתיים, המקור לחירותי ולכל מה שאני עושה. אני אוהב את המורה שלי, כי הוא נתן לי את הכול. אני אוהב ללמד, כי אז אני הכי חופשי. אני אוהב את החיים שאותם אני חי, כי ניתנה לי הזדמנות לתרום להתפתחות התודעה והתרבות.

כך שכשאנו משתמשים במילה "אהבה", על מה בדיוק אנחנו מדברים? האם אנו מתכוונים רק להעדפות ולטעמים אישיים? האם אנו מתכוונים לחוויות רגשיות עמוקות של קשרים והיצמדויות? או האם אנו מתכוונים ליחס שלנו כלפי אמת רוחנית גבוהה? אולי אנו מתכוונים לשלושת הדברים גם יחד. זוהי ללא ספק טריטוריה מורכבת ומבלבלת שמאתגרת הרבה יותר מתחומים אחרים, כי בני אדם חווים רגשות חזקים כלפי זה שהם מתיימרים לאהוב. לאמתו של דבר, לעתים קרובות אנו מניחים שדבר-מה הוא טוב ונכון במהותו רק כי אנו חשים כלפיו רגשות רבי-עוצמה. זוהי סיבה נוספת לכך שכל כל קשה לדבר על אהבה: הממד הזה של החוויה האנושית נוטה להיות עמום, מעורפל ומבלבל ומעורבים בו רגשות חזקים. כך שלפני שנוכל באמת להתחיל את דיוננו, עלינו להשתדל ולהבהיר את כוונתנו כשאנחנו מדברים על אהבה.

מצאתי, שהבחנה בסיסית אחת שעוזרת לנווט בטריטוריה המאתגרת הזו היא זו: חלק מאופני האהבה הם יחסיים, בעוד שאחרים אינם כאלה. אהבה רוחנית למשל, אינה יחסית; היא אל-אישית ומוחלטת. זוהי אהבה תמידית שאינה ניתנת לערעור ושכוללת בתוכה תמיד את רטט האינסוף. אהבה יחסית או לא-מוחלטת היא אהבה שאינה תמידית ושמשתנה תדיר. היא קשורה תמיד לתחום האישי או לזה שייחודי ליחיד ולתרבותו.

כדי להבין באמת מהי אהבה, עלינו למקם את צורותיה וביטוייה השונים בהירארכיה של ערכים. אהבה רוחנית, שאופייה הוא לא-יחסי או מוחלט, נמצאת בראש ההירארכיה. אהבה לא רוחנית, שאופייה תמיד יחסי (ללא קשר לעוצמת החוויה הרגשית הקשורה בה), תהיה תמיד במקום השני בהירארכיה הזו. ובתוך הקטגוריה הזו, חלק מאופני הביטוי של האהבה הלא רוחנית או היחסית הם בעלי ערך או חשיבות גדולים יותר מאשר אופני ביטוי אחרים. לדוגמא, לאהבתי לאשתי יש כמובן ערך גבוה יותר מאשר לאהבתי לכלבי הקטן; אהבתי למוזיקה היא בעלת ערך גבוה יותר מאשר אהבתי לתירס; וכו'. כולנו יכולים, מן הסתם, להסכים לגבי אבחנות ערכיות פשוטות כאלה.

אך ההבחנה הגדולה יותר שאני עושה, בין אהבה יחסית לאהבה מוחלטת, אינה בהכרח קלה לתפיסה באותה מידה. חשוב להצביע כאן שעד לאותו רגע שבו יש לנו עצמנו חוויה רוחנית של אהבה רוחנית או מוחלטת שמשנה את חיינו, יכולות הצורות היחסיות, הלא-רוחניות של האהבה להיראות כאילו הן מוחלטות. לדוגמא, כאשר אנו מתאהבים במישהו אהבה רומנטית, החוויה עשויה להרגיש אינסופית, לא משתנה ולא יחסית. אנחנו מכריזים, "אני אוהב אותך לנצח". אבל מן ההכרח הוא שבמוקדם או במאוחר, נגלה שסוג כזה של אהבה שונה מאשר היה נראה לנו בתחילה. למה? כי זו לא הייתה אהבה נצחית. היא הייתה נתונה לשינוי.

אהבה רוחנית, לעומת זאת, היא תמיד לעד. היא תמיד נצחית והיא אינה משתנה לעולם. אבל לפני שאנו מגלים בעצמנו את הנצחיות ששוכנת מעבר לזמן ולצורה קל לנו ללכת שולל. אנו יכולים לטעות בקלות ולהאמין שזה שנראה כנצחי בעולם הזמן והצורה זהה לנצחי שמֵעֵבר לזמן ולצורה.

התעוררות רוחנית, התגלית של תודעה מוארת, משנה את הכול. לפני כן אנחנו יכולים רק לדמיין מהו הנצח; אחרי כן אנחנו יודעים מהו, כי חווינו זאת ישירות בעצמנו. מובן, שלפני ההתעוררות לממד המוחלט של הקיום ואי-הקיום קל להאמין שזה שהוא רק אישי ויחסי הוא הרבה יותר מכך. רק משטעמנו בעצמנו את אופייה המוחלט של הרוח נוכל לתפוס באמת את ההבחנה הכה-חשובה הזו.

רק תובנה והתגלות מיסטית יכולה לגלות את הממד המוחלט, הלא יחסי, של המציאות. כולנו שמענו את ההצהרה רבת העוצמה, "אלוהים הוא אהבה". אבל מה מובנה של ההצהרה הזו? שתי ההתגלויות שהיו לי לגבי התשובה לשאלה הזו שינו את חיי לעד. הראשונה הייתה חוויה ספונטאנית של זה שנקרא באופן מסורתי תודעה קוסמית, שהתרחשה בהיותי בן 16. השנייה התרחשה שלושה שבועות אחרי שפגשתי את הגורו שלי, כשהייתי בן 30.

אין לי מושג מה הצית את התגלית הראשונה שלי, אבל אני זוכר שבאותה עת הטיל עלינו המורה שלי בבית הספר לקרוא את ספרו של וויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה. אני זוכר גם שראיתי באותו זמן סרט על בודהיזם, שבאחת הסצנות המרשימות שבו, שהתרחשה היכן שהוא בדרום מזרח אסיה, השתחוו מאות נזירים בפני פסל עצום של הבודהה. בשום אופן לא יכולתי להבין למה כרעו האנשים אלה ברך מול פסל עשוי מאבן. הייתי המום. אבל עד מהרה עמדתי לגלות את זה שהיה מקור ההשראה לביטויי הכניעה שלהם.

זה קרה בשעת לילה מאוחרת מאוד בזמן שיחה עם אמי בנושא כלשהו שאינני זוכר מהו. איך לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? לפתע, ללא סיבה נראית לעין, נפתחו לרווחה דלתות התפישה ואיבדתי כל תחושה של גבולות. חוויית המודעוּת שלי הלכה וגדלה במידה כזו שמצאתי את עצמי עד מהרה טובע באוקיינוס אינסופי של אהבה ואושר שנראו מוחלטים באופיים. לא יכולתי לראות שם התחלה או סוף. זה היה כאילו היקום כולו וכל אשר מעבר לו התעורר לעצמו בהרף עין; חווייתי הייתה שלא הייתי נבדל כלל מקרקע התודעה שאפשרה לצפות בנשגבות של זה שהייתי עד לו. היה זה כאילו הטבע האינסופי של התהליך היצירתי כבר היה מודע לעצמו ואני התעוררתי לפתע לממד הזה של המציאות. במצב הנשגב הזה, מרכזה של ההכרה הזו התרחב לכל הכיוונים. המרכז היה בכל מקום שבו הייתי אני ובאופן פרדוכסלי, הוא היה בו זמנית בכל מקום אחר. חשתי יראה ופליאה לנוכח ההוד של התגלית הפנוראמית הזו שהשתלטה על גופי והכניעה אותי. היה זה כאילו שעצם הטבע של זה שאנחנו מהווים ברמה העמוקה ביותר גדול מכדי שבן אדם יוכל להכילו. זה היה פשוט יותר מדי, במיוחד האקסטאזה שהכול היה רווי בה שהייתה עמוקה מנשוא.

דמעות זלגו על לחיי אבל לא בכיתי. גרוני נפתח ונסגר ללא שליטה. הייתי מודע לאימי שישבה בחדר מולי אבל לא יכולתי לחלוק איתה את העוצמה של מה שקורה. היא הייתה בעולם אחד ואני באחר. במצב הרוח המרומם הזה התברר לי יותר ויותר שאין מוות ומעולם לא היה יכול להיות דבר כזה. קיימת רק התהוות אינסופית. יתרה מכך, היה מובן מאליו שאין שום מקום שהוא שאליו ניתן ללכת בחלל או בזמן, כי כל מקום שאליו אפשר לחשוב שאנו הולכים, חייב להיות ממש אותו מקום אחד שמעולם לא יכולנו לעזבו. כולנו נמצאים תמיד באותו מקום, ללא קשר למקום שאליו אנחנו הולכים או לפעולות שאנחנו מבצעים. המתנה המשמעותית ביותר שקיבלתי מאותו ביקור בלתי צפוי מהממד הלא ידוע הייתה ההכרה הבהירה והמוחשית שבתוך התהליך הזה מובנית אינטליגנציה מופלאה אשר, כפי הנראה, מודעת לעצמה. האהבה והאקסטאזה שגעשו דרכי הרגישו כמו כאב כי היה קשה לשאתם. תחת משקל עוצמתי כזה בדרך כלל אנו מרגישים שאנו על סף מוות.

לקראת סוף ההתגלות הזו, לפחות מהפרספקטיבה הפגומה של זיכרון, נראה היה כאילו קיבלתי מסר. המסר היה פשוט ולא מתפשר: "אם תקדיש את חייך לי ואך ורק לי, לא יהיה לך ממה לפחוד; אבל אם לא..."

בגיל 22 נעניתי למסר הזה מן הלא נודע והתחלתי לעסוק כמעט אך ורק בחיפוש רוחני. שמונה שנים מאוחר יותר, לאחר שהות של כשנתיים וחצי בהודו, פגשתי את הגורו שלי, ה.וו.ל. פונג'ה, שהיה תלמידו של רמאנה מהארשי הדגול. שהיתי במחיצתו שלושה שבועות קסומים בלקנאו שבצפון הודו. בוקר וערב הייתי הולך לביתו, שם היינו מדברים, אוכלים, מטיילים או פשוט יושבים יחדיו בשתיקה. בפרק הזמן הזה חוויתי חוויות עמוקות והתעוררו בי תובנות רבות. לעתים הפך העולם כולו להיות שקוף בדרכים שהיו ממש מהפנטות. למרות זאת, לא השתכנעתי שאכן התרחש שינוי עמוק בלב הווייתי. זמן קצר לפני שעזבתי אותו כדי לחזור לניו דלהי הוא הכריז בביטחון מלא, שעכשיו "הולך לקרות משהו עצום."

התחלתי להכיר באמת שבדבריו כשהתיישבתי ברכבת וחיכיתי שהיא תצא לדרך. עיני נעצמו לפתע ונמשכתי פנימה על ידי נוכחות אנרגטית שמשכה אותי אל עצמה. במשך השבועות ששהיתי במחיצת המורה שלי הפסקתי לעסוק במדיטציה, אבל כעת מדיטציה השתלטה עלי. מאז השתנו חיי בתכלית.

זמן קצר אחרי שהגעתי לניו דלהי, נפגשתי עם בחורה ישראלית איתה התיידדתי כמה חודשים קודם לכן. תוך שניות, מצאתי את עצמי מתאר בפניה, בלהט שכאילו אי אפשר היה לשלוט בו, את השבועות האחרונים של חיי. הייתי המום לגלות שכעבור מספר דקות, היא הייתה שיכורה כמוני מנוכחות רבת עוצמה שהחלה לנבוע ממני. עד מהרה היא חוותה תודעה שמעבר לזמן, כמו הסאטורי של תורת הזן, והכירה באופי האשלייתי של החיים והמוות כשם שאני חוויתי לרגלי המאסטר. היא החלה לצחוק ללא שליטה. תהיתי, איך זה קרה? אירועים דומים התרחשו בכל פעם שדיברתי עם מישהו על מה שגאה בתוכי.

במשך הימים הבודדים האלה הרפית מאחיזתי בעברי והשארתי אותו מאחור, ללא תנאי. בוקר אחד, כשהתעוררתי ופקחתי את עיני, ראיתי מים רבים גועשים ומתפתלים כלפי מטה ויוצרים מערבולת. ידעתי שחיי, חייו של אנדרו, כבר לא היו שלי. היה זה כאילו "תוכניותיו" של אנדרו התפרקו ונבלעו אל תוך המערבולת. עכשיו לא ידעתי עוד מה יביא העתיד בכנפיו. באותו רגע, ראיתי ושמעתי את עצמי אומר בקול רם וכאילו ממרחק: "אני מוסר את חיי בידיך. עשה עמי כרצונך." נדהמתי והופתעתי. שוב ושוב במשך השבועות האלה, ובשבועות שאחריהם, הייתי מודע לנוכחות בלתי נראית, שברגע אחד נראתה כאילו היא נובעת ממקלעת השמש (הסרעפת) שלי וברגע אחר, נראתה כאילו היא עוקבת אחרי לכל מקום. חשתי שאני ממש נעכל, כמעט באופן פיזי, על ידי הנוכחות הזו, ולעתים זה נהיה כל כך עוצמתי עד שהרגשתי שאם זה לא ייפסק, לא יישאר ממני דבר. החוויה שלי נעה כל הזמן בין אימה ובלבול לבין חדווה והתלהבות ולבין הטלת ספק אם היה בכל זה ממש.

אחרי מספר ימים בניו-דלהי, עליתי על רכבת הלילה לבומביי לבקר את אשתי לעתיד. במשך כל המסע הקשבתי בווקמן שלי, שוב ושוב, לשירו של סטיבי וונדר: "I Just Called to Say I Love You” ("התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך"). הסיבה שעשיתי זאת לא הייתה קשורה כלל לציפייה לראות את אהובתי, אלא שבכל פעם ששמעתי את האקורדים המתוקים והמושכים האלה מתחלפים, נבעו ממרכז הווייתי גלים של אקסטאזה ועלו לפני השטח של הכרתי. הוצפתי ברגשות, כשאני חווה סוג של אהבה אל-אישית, מוחלטת, שלא פגשתי מאז ההתגלות הרוחנית שלי בנעוריי. כשהגעתי לבומביי, בת זוגתי אמרה שהיא יכלה לראות, כשהביטה לתוך עיני, שמשהו השתנה. אבל כל מה שרציתי לעשות זה להמשיך לשמוע את השיר הזה. וכשהשמעתי לה אותו, גם היא נסחפה לאותו מצב אקסטאטי שבו הייתי שרוי. 

חוויה ישירה של הטבע המוחלט של אהבה רוחנית – או, אם להשתמש בשפה דתית, אהבת אלוהים –  משנה את הבנתנו בדבר טבעה ומשמעותה של האהבה, אחת ולתמיד. איננו יכולים לבלבל יותר בין מה שהוא אך ורק אישי ויחסי לבין מה שהוא תמיד אל-אישי ומוחלט. שוב, זוהי הבחנה משמעותית שהרבה אנשים בעלי נטייה רוחנית מחמיצים: ההבדל המהותי בין אהבה רוחנית, שהיא מוחלטת, לבין אהבה אישית או לא רוחנית, שהיא יחסית. וכפי שהסברתי, בין שתי הקטגוריות הללו, יש הבחנות חשובות נוספות שיש לקחת בחשבון כשאנו חוקרים מהי אהבה. ביחס לאהבה יחסית או אישית, נגעתי בכמה מהדרכים השגורות ביותר בהן היא מתבטאת בתחילת הפרק. עכשיו אני רוצה לדבר על כמה מההבחנות החשובות ביותר ביחס לאהבה שהיא מוחלטת. על מנת לעשות זאת, עלי לקחת אתכם למסע, כל הדרך חזרה ללפני ראשית הזמן...

לפני המפץ הגדול, לפני שהיקום נולד, לא היה זמן ולא היה מרחב. טבעו של הממד הבלתי-נגלה, חסר הזמן והצורה, אשר ממנו הופיע הכול, הוא אהבה עצומה, אל-אישית, מוחלטת וכובשת-כל. כל אחד שנכנס למצב עמוק של מדיטציה מגלה זאת בעצמו. מדיטציה משמעה להתעלות מעבר לשכל. כשאנו מתעלים מעבר לשכל, הזמן נעלם. כשהזמן נעלם, העולם נעלם. כשהעולם נעלם, כל מה שנותר הוא מוּדעות. מודעות ללא מרכז. מאסטר בודהיסט טיבטי דגול כינה זאת פעם "הכרה ריקה ללא אובייקט". ההכרה הריקה הזו היא הוויה חסרת זמן וצורה. אך ככל שהממד הלא נגלה הזה מתעורר וחווה את החיכוך של המגע עם העולם הנגלה של זמן ומרחב, החיכוך הזה הוא שגורם להתעוררות בו-זמנית של אהבה מוחלטת. אהבה מוחלטת או לא יחסית היא הביטוי הנגלה של  הקרקע הנצחית האינסופית כשהיא פוגשת את עולם הצורה והזמן. האהבה הזו היא החוויה של תודעה כשהיא תופשת את עולם הזמן והצורה מנקודת המבט של טבעה הנצחי. זה מה שאנחנו, בני האדם, חווים כאהבת אלוהים. לחוויית אהבה מעין זו אין התחלה ואין סוף והיא חדשה תמיד. בגלל טבעה האינסופי היא מתעלה תמיד מעל לכל מושג של אינדיווידואליות, כל תחושה של ייחודיות או כל תחושה של זהות נפרדת. זוהי ההתעוררות הקדמונית והמיסטית ל"אחד שאין שני לו". באותה אהבה ללא אחר קיים רק זה.

החוויה של אהבה מוחלטת כהוויה אינסופית ואל זמנית היא גילוי טבעו של אלוהים בעת מנוחה. אך אלוהים לא שרוי רק במנוחה. אלוהים, כפי הבנתי, הוא גם אֶרוס, הדחף היצירתי. כשהקפיצה הקדמונית התרחשה – מאל-זמניות לזמן, מהוויה להתהוות, מלא כלום למשהו – ההופעה והביטוי של הטבע האינסופי של המוחלט השתנו באופן דרמטי. אם ההוויה היא טבעו של אלוהים במנוחה, התהוות היא טבעו של אלוהים בפעולה – אלוהים כאֶרוס, או כתשוקה להתקיים בתוך ממד הזמן והצורה. מהי התכונה המגדירה את התשוקה המוחלטת להתקיים? דחיפוּת. דחיפוּת אקסטאטית. אלוהים כיוצר נחווה על ידי בני האדם בו זמנית כאקסטאזה וכדחיפות. ארוס הוא החוויה של הדחיפות האקסטאטית הזו. מתי אנו חווים זאת? קודם כל אנו חווים זאת כתשוקה להתרבות, כדחף המיני. אבל אנחנו גם חווים ארוס בדרכים עמוקות ומשמעותיות יותר, ברמות גבוהות יותר של הווייתנו. בן האדם הוא צורת החיים היחידה שמרגישה דחף פנימי עז לחדש, ליצור את זה שלא היה קודם. הדחף היצירתי הוא הפעימה של התשוקה הראשונית להתקיים, שנחווה בתודעה האנושית כדחף ליצור את החדש. ולבסוף, ברמה הגבוהה ביותר של ההתפתחות, הדחף הזה נחווה כדחף רוחני, ככמיהה להתפתח ברמת התודעה עצמה. "אני חייב להפוך מודע יותר." מנין מופיעה השאיפה הרוחנית הזו? היא מגיעה מארוס, מאלוהים היוצר, מהמקור של עצם קיומנו.

אלוהים, אם כך, הוא אהבה מוחלטת! אלוהים הוא גם הוויה אל-זמנית חסרת צורה וגם הדחף האבולוציוני של התהוות אקסטאטית. אלוהים במנוחה הוא שלווה וחוסר תשוקה; אבל אלוהים כיוצר הוא פעילות בלתי פוסקת. אם כך, אלוהים כאהבה מוחלטת הוא בו זמנית הוויה חסרת זמן ודחיפות אקסטאטית. להכרה בהבחנות העמוקות הללו יש השלכות משמעותיות על ההבנה בדבר האופן שבו אהבת אלוהים מגלה את עצמה בעולם.

אהבת אלוהים שנובעת ישירות מקרקע ההוויה היא המקור של זה שנהוג לכנות "אהבה ללא תנאי." אהבה זו אינה מכירה בהבדלים ואינה מבצעת הבחנות. היא המקור הרוחני של כל ריפוי אמיתי, הן של יחידים והן של העולם כולו. אך לאהבת אלוהים כארוס יש איכות שונה. היא תמיד מבקשת רק ליצור ולעורר את החדש, בכל מחיר. ככל שאנו הופכים ערים לכך, כן אנו חווים את התביעה רבת העוצמה להתמסר בלב שלם לתהליך האבולוציוני. זהו כוח טבע, דחף אֲנָכִי בתודעה שיוצר רעיונות חדשים, המצאות חדשות ועולמות חדשים. הוא מגלה ללא הפסק פוטנציאלים חדשים. הבנתנו את האהבה המוחלטת צריכה תמיד להכיל את שני הממדים האלה של הפרדוקס האולטימטיבי.

אכן, אהבה היא מושג שקשה מאד לדבר עליו. זה קשה כי היא היבט כה מורכב וכה רב ממדי של החוויה האנושית. התמונה מסובכת עוד יותר כי קיימים הבדלים גדולים ביכולת לאהוב בין יחידים שונים שנמצאים ברמות שונות של התפתחות תרבותית, שכלית, מוסרית ורוחנית. יש אנשים אשר, בנקודת הזמן הנוכחית, מסוגלים רק לחוות את הצורות העלובות ביותר של אהבה אישית, שאינן שונות בהרבה מאנוכיות ומתאווה. אחרים מסוגלים לחוש אהבה ורגש עמוקים כלפי חבריהם בני האדם, אבל עדיין לא נתקלו בטבע הפלאי ומשנה-החיים של אהבה מוחלטת. וישנם גם אנשים נדירים בעלי נשמה יתרה שלגמו עמוקות מהמקור המוחלט ואינם יכולים אפילו להתייחס לממד כלשהו של אהבה אישית או יחסית, בעוד שאחרים מסוגלים לחבוק את שני הממדים האלה גם יחד.

רק בני אדם ברמת התפתחות גבוהה מסוגלים להכיר מהי אהבה בכל המימדים הרבים והפנים השונות של התגלויותיה. בסופו של דבר, על כל אחד ואחת מאיתנו לשאוף בגבורה להפוך לביטוי רב עוצמה של ההכרה הגבוהה ביותר שלנו בדבר טבעה האמיתי של האהבה.