אלוהים הוא אחד ואלוהים הוא שניים

בשבילי, ללמד זה בגדר נס. אין דבר שקל לי יותר לעשות. אני נדהם והמום שוב ושוב לגלות ש"פוּנקְציָת ההוראה" שהתעוררה בי לפני למעלה מעשרים ושתיים שנים תמיד ערה, תמיד מודעת, תמיד נכונה להגיב באופנים שאני, או מי שאני חושב שאני, לעולם לא הייתי מגיע אליהם. קשה מאוד להסביר זאת. איך זה שממד עמוק ויותר אותנטי של מי שאנחנו יכול להיות תמיד ער לטבע המוחלט של החיים והמוות, בעוד שהאגו, עד כמה שנראה, אינו מודע לו? ואז לפתע, האני האותנטי מופיע במלוא תפארתו, מהיר ממחשבה - "אבל הרי תמיד הייתי כאן. איפה עוד יכולתי להיות?" אני נינוח כי אני יודע תמיד שהאני האותנטי שלי ער, לא משנה איך האגו רואה או תופש את הדברים בכל רגע נתון. זהו המקור היחידי לביטחון העצמי שלי. זהו המקור היחידי לאמון שלי בחיים. זהו המקור היחידי לאמונתי באלוהים. כל השאר הוא חלק ממשחק התודעה, דרמה אינסופית שמטבעה היא תמיד יחסית. להיות האני האותנטי הוא תמיד דבר קל, טבעי, שלם ומושלם מראש. דבר לא חסר ופעולה היא חסרת מאמץ; הגות מעמיקה מתרחשת באופן ספונטני ותהליך הידיעה מתרחש קודם למחשבה. הארה היא דבר קל... בעוד שכל השאר יכול להיות מאתגר ביותר!

זה עתה חזרתי מטוסקנה, שבה הנחיתי את סדנת הקיץ שלי. כשאני מנחה סדנאות ארוכות כמו זו, שנמשכה תשעה ימים, שוב ושוב אני נתקל באותו אתגר. העובדה שההוראה נובעת ממני תמיד ללא מאמץ אין פירושה שאין זה לעתים אתגר גדול עבורי להעביר ולחלוק את דקוּת ההבחנה ואת המורכבות שמתגלות, בהכרח, כאשר אנחנו מנסים להביא את תעלומת האחדות, ההארה, אל תוך העולם היחסי. בשבילי, האתגר הוא לנסות לחלוק, חווייתית ופילוסופית, מהם שני פניו של אלוהים. באופן שבו אני מלמד, ניתן להגדיר את טבעו ואת מהותו של אלוהים כסך הכול של כל אשר קיים ושאינו קיים - הנגלה והנסתר, הנודע והלא נודע, הנברא והבלתי נברא. הסכום של כל אלה הוא גם הווייה וגם התהוות. הווייה מייצגת את הקרקע הריקה, העַל-זְמַנִּית, חסרת הצורה והמרחב, ממנה פרץ תהליך היצירה כולו לפני ארבעה-עשר מיליארד שנים. התהוות היא מכלול המפץ הדינמי הגועש והשועט קדימה, שהוא תהליך הבריאה. הווייה קיימת קודם לזמן; התהוות מתרחשת בזמן ובאמצעותו. כדי לחוות הוויה יש להתעלות מעבר לתהליך הזמן, וההתעלות הזו מתרחשת באמצעות הפעולה הפשוטה של שיחרור תשומת לבנו מהזדהות עם כל אובייקט שעולה בתודעה, בראש וראשונה הזדהות עם הופעתן של מחשבות. כשאנו מפסיקים להזדהות עם אובייקטים, הקרקע הריקה והאינסופית, שמעבר לזמן ולמרחב, מתחילה להתגלות כתשתית של הווייתנו, של מי שהיינו לפני שנולדנו ומי שאנחנו תמיד. כל תחושה של גבול, כל תחושה של מוגבלות, כולל כל זכרון וכל תשוקה, נמסים בים הזוהר של מלאות ושלמות, שקיים לעד לפני שהיקום נברא.

הבעייה הגדולה שלי כאשר אני מנחה סדנה, לאחר שהובלתי את כולם לתוך האושר והריקות העַל-זְמַנִּיים, היא איך להביא את עצמי להוציא את כולנו מהעַל-זְמַנִּי אל תוך תהליך הבריאה, בדמות הדחף שבחר לברוא את היקום המתפתח שאנחנו ביטוייו הממשיים? בתחילת היום השלישי, ניסיתי בכל כוחי לעשות את קפיצת הדרך מלא-כלום למשהו, מהיעדר צורה לצורה, מעַל-זְמַן לזמן, מהוויה להתהוות... אבל פשוט לא יכולתי! המגנטיות הכובשת של הקרקע הריקה משכה אותי ואת כולם לתוך עצמה בעוצמה שלא יכולתי לעמוד בפניה. רק ביום הרביעי הצלחתי להיחלץ מאחיזתו של האלוהים הנסתר ולרכב על כנפי האני האותנטי או דחף הבריאה אל תוך הזמן, אל תוך המרחב ואל תוך תהליך הבריאה.

כולנו ביצענו את המעבר הדרמטי, משעות על גבי שעות של דממה וחוסר תזוזה אל להט אקסטאטי מתפרץ, תוך שאנו עוסקים בשאלה איך אנחנו, כתהליך הבריאה המתעורר לעצמו, יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולנו... עכשיו ועכשיו ועכשיו. תשומת לבנו עברה מהמעמקים האינסופיים של ההווה הניצחי אל המשיכה הכובשת של העתיד המתגלה. לפתע מצאנו את עצמנו חוברים יחד כאחים ואחיות, גברים ונשים מגילאים, מדינות ומוצאים שונים, שהודות לגילוי שטבענו האינסופי הוא האנרגיה/אינטליגנציה שהתחילה את תהליך הבריאה, כל שרצינו היה לברוא את העתיד הזוהר ביותר שאפשרי לכולנו.