הצהרת אינטגריטי

(עמ' 1 מתוך 4)

לפני כשבע שנים הרציתי בחנות ספרים במערב ארה"ב, בעיר סיאטל שבמדינת וושינגטון. בתום ההרצאה, כשחתמתי על ספרים, נדהמתי כשאדם צעיר ולא מתבלט ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר, ללא כל מבוכה ובפנים מחייכות: "אנדרו, אני שמח שאני סופסוף פוגש בך. תמיד סיפרו לי שאתה הוא השטן."

יש משהו מתסכל ביותר כשמתחוור לך, יום אחד, שבמוחם של אינספור אנשים שלעולם לא פגשת מצטיירת תמונה שלך שאינה דומה למציאות כלל. זהו המצב המוזר והלא-נעים שאני חי אתו כמעט מהיום שבו הפכתי להיות מורה להארה. בשנים האחרונות הפך המצב הזה לקיצוני ביותר, במידה רבה כתוצאה מהמאמץ הרב שהקדישה לכך קבוצה של תלמידי לשעבר. נראה שיצירתה של תמונה שלילית שלי והפצתה ברבים באמצעות מספר ספרים ופורומים באינטרנט הפכה להיות מטרת חייהם.

אני יודע שרבים התפלאו על כך שלא הגבתי לכך קודם. למען האמת, לא ידעתי אפילו מנין להתחיל. כל הדברים שהואשמתי בהם היו סילופים אבסורדיים לחלוטין שהוצאו לגמרי מהקשרם. הכול הוצג באופן שמטרתו היחידה הייתה, בעליל, להשמיץ אותי ואת עבודתי ולזרוע ספקות באינטגריטי שלי. התוצאה הייתה שהם הפכו את דמותי לקריקטורה דו-ממדית של הסטריאוטיפ התרבותי של "הגורו הכריזמטי והמושחת." מניעיהם של משמיצי נראו לי כה שקופים עד שהנחתי שהם יהיו ברורים לכל מי שיקרא אותם. הסקתי בנאיביות שאין שום סיבה להגיב וחשתי גם שזה למטה מכבודי לעשות זאת. טעיתי. הבנתי, באיחור רב, שיש המתייחסים לחוסר התגובה מצידי כאל הודאה באשמה, או אף חמור מכך, כאל חוסר אינטגריטי מצידי. ידידים שאני מכבד ייעצו לי: "תן לעבודתך להעיד על עצמה." קיוויתי שכל מי שיש לו העיניים לראות יכיר בקלות בכך שהיצירתיות, הרציונאליות והפתיחות של תורתי ושל כתב-העת שלי, שאינם חדלים להתפתח, וכן הביטחון, שמחת החיים ופתיחות-הלב שמביעים תלמידי בעקביות מזה שנים, לא עולים בקנה אחד עם התמונה הביזארית שמאשימי מנסים ליצור. אך נראה שהגיע הזמן שאשא את קולי ישירות ואעמיד דברים על דיוקם.

כמעט מהיום הראשון שבו התחלתי בעבודתי כמורה, לפני כעשרים שנה, הגיבו אלי אנשים בקיצוניות. היו כאלה שראו בי טיפוס מסוכן, בעל כריזמה ואנרגיה רוחנית יוצאים-מן-הכלל המסוגל לפתות מחפשים רוחניים תמימים וחלשי אופי לנטוש את ההיגיון הבריא, את האובייקטיביות, את העצמאות ואת הכבוד העצמי שלהם ולהפוך אותם למשרתים חסרי-ישע - נשמות הרוסות ששכלם נתון לשליטתו. הוקעתי כנרקיסיסט פתולוגי שמעולם לא החלים מטראומות הילדות שלו ומיחסיו החולניים עם אמו וכתוצאה מכך הוא משתמש בכוחו כגורו נאור כדי לשלוט באחרים – וכך הוא מפצה את עצמו על חוסר ההערכה העצמית שלו.

ומאידך, היו כאלה (וביניהם, למרבה האירוניה, כמה מאלה שהפכו לגרועים שבמשמיצי) שהיללו אותי כגיבור רוחני, כבודהא של המאה ה-21, כמהפכן אמיתי ופעיל רוחני שחוסר נכונותו להתפשר בכל מה שקשור לתורתו, אפילו כשמדובר ביחסיו האישיים והאינטימיים ביותר, הוא ביטוי למידה בלתי-רגילה של אומץ ולמחויבות נדירה לַנַעֲלֶה ולנשגב מכל.

נראה שזה חלק מהתפאורה: כדי להיות גורו בהקשר פוסט-מודרני עליך להיות משוגע או אמיץ ביותר, למרות שלא קל לי להתחבר לאף אחת משתי התכונות האלה. יותר מכל, שאפתי מאז ומתמיד להיות אדם אותנטי. לכן, בעיני, הדבר היפה ביותר בחיי נאמר לי על-ידי האיש שהסיע אותי לנמל-התעופה בתום הרצאה במדינת צפון קרוליינה, שאמר לי: "אנדרו, אתה מענטש אמיתי. גם לולא היית נאור הייתי רוצה להיות חבר שלך."

בעצם, מחויבותי לאותנטיות, לשקיפות ולאינטגריטי היא הדבר שמושך אלי כה רבים ובאותה עת מפחיד רבים אחרים. לעולם לא תפשתי איך מישהו יכול להאשים אותי בחוסר אינטגריטי, כי למעשה האינטגריטי שלי הוא שהופך אותי למורה מאתגר כל-כך.

מזמן הבנתי כי רוב האנשים תופשים את המושג "הארה" כהשגתם של מצבי תודעה גבוהים יותר ושל היכולת להעביר מצבים אלה לאחרים. רבים מניחים, בטעות, כי השגתם של מצבי תודעה גבוהים אלה פירושה שאדם נאור מפותח יותר מבחינה מוסרית ושהוא הגיע לרמה אישית גבוהה של אינטגריטי בחייו; זאת למרות שבשלושים השנים האחרונות, אינספור פרשיות של שחיתות ושל שימוש לרעה בכוח על-ידי אנשים שהם, ככל הנראה, נאורים הוכיחו שאלה אינם פני הדברים. כל מי שעקב אחר הרפתקאותיי בעולם הרוחני יודע היטב, כי בעשר השנים הראשונות של עבודתי כמורה הקדשתי חלק גדול מזמני להתייחסות לנושא הזה ולבחינתו החוזרת ונשנית, הן בשיחותיי הפומביות, הן מעל דפי כתב-העת שיצרתי למטרה זו והן בדיונַי עם תלמידַי ועם ידידַי הקרובים ביותר.

המורה, הגורו והמאסטר הרוחני שלי, שְׁרִי ה.וו.ל. פּוּנְגָ'ה, המחיש לי היטב את מורכבותו של הישג רוחני. מחד, הייתה לו את היכולת להעביר ולשדר חירות אינסופית ואושר לא-דואלי ולִקרון את אורו של בסיס ההוויה – וכל זאת במבט חטוף. ויחד עם זאת, הוא היה יכול להישיר אליך מבט ולשקר לך במצח נחושה מבלי להניד עפעף. בסופו של דבר נפרדנו. הייתה זו רק אחת מסדרת פרידות כואבות וטראומתיות שחוויתי בחיי כתוצאה מאי-נכונותי להתפשר בכל מה שנוגע לאינטגריטי שלי. נראה לי שבסופו של דבר, חוסר נכונותי להתפשר היא שגרמה, ברבות הימים, למיתוס שייצרו כמה מתלמידי לשעבר, ואמי בכללם, שאני מהווה מעין סטייה מוזרה – קריקטורה דו-ממדית אשר, באופן שאי-אפשר להסבירו, מושך אנשים אליו כמגנט ובו בזמן, ללא כל סיבה נראית לעין, מענה אותם בסדיסטיות. אני חושב שהסיבה שהם הצליחו, במידה מסוימת, להכפיש את שמי היא שהם השתמשו במכוון בסטריאוטיפ שהוא פיתיון רגשי קל באקלים התרבותי שלנו, שמאופיין על-ידי רגישות-יתר וחשדנות כלפי הירארכיה, על כל צורותיה. 

מאז ומתמיד הצהרתי ברבים שאני גורו במובן האמיתי של המילה, למרות שבעידננו, למרבה האירוניה, ניתן להשתמש בתואר הזה בכבוד בכל תחום שהוא פרט לתחום הרוחניות. לדעתי, מורה רוחני של ממש, גורו אמיתי, הוא אדם המנסה בכנות למשוך אנשים לא רק למצב תודעה גבוה יותר אלא גם לשלב גבוה יותר בהתפתחות – ממש לדחוף את מרכז הכובד שלהם במעלה הספיראלה של האבולוציה האנושית. אך בתרבות הפוסט-מודרנית שלנו נהוג להתייחס בחשד או בבוז לרעיון בדבר קיומו של משהו "גבוה יותר" מאשר היחיד ו"האני הרגיש" שלו. במיוחד בחוגים רוחניים רווחת הסגידה לפלורליזם, כאילו הוא ביטוי של התפתחות רוחנית: "הכול אחד בעיני אלוהים, כולנו שווים ואנחנו מושלמים כפי שאנחנו...." כל קריאת תגר על המושלמות המובנית בתוך תחושת האני הנרקיסיסטי נתפשת כאיום האולטימטיבי על הגדוֹלה והנפוצה שבאשליות. והיא באמת כזו! ולכן, כזה אני.... 

האש הרוחנית שלי, הלהט שלי לאלוהים ולאמת, היוו תמיד, מן ההתחלה, לא רק קריאה להרפות מהשכל ומהזמן כדי לחוות את המלאוּת והשלמוּת המוּבְנים בקרקע ההוויה, אלא חשוב מכך, גם קריאה למהפכה רוחנית אמיתית – קריאה להתעוררות, לשינוי מן היסוד, להתמסרות עם כל הלב לכורח האקסטאטי להתפתח למען החיים עצמם. לדעתי, הקריאה המהפכנית ללכת עד הסוף היא שמשכה אלי אנשים והיא שהגדירה את סוג ההארה שאני מלמד מזה זמן רב. אני חושב שהיא גם שגרמה לכולם, פרט לרציניים ולמחויבים שביניהם, למצוא את עצמם במים סוערים בהרבה מאלה שהם היו מוכנים לשחות בהם.
 

1  2  3  4