תודעה, מוזיקה והתרבות הישראלית

לפני שבוע וחצי ישבתי עם אשתי לארוחת ערב בבית קפה בחיפה זמן קצר לפני הרצאת הערב הראשונה שלי במסגרת סבב הרצאות ב"ארץ הקודש." כשיצאנו מבית הקפה, פנתה אלי אישה מבוגרת שישבה יחד עם בעלה ועם בנה הצעיר: "מר כהן! זהו בני דויד, גם הוא כהן וגם הוא מתופף. זהו יום הולדתו ה-12 וכמתנה, הבאנו אותו לשמוע אותך מנגן הלילה...."

בגיל 22 הייתי התגבשה בליבי החלטה נחושה להיות מואר. אבל לפני כן, השאיפה האחת והיחידה שלי הייתה להיות מוסיקאי ג'אז מצליח. רציתי להיות מתופף דגול. אבל הדברים התגלגלו אחרת. בגיל 30, לפני יותר מעשרים שנה, מצאתי אמנם את מה שחיפשתי וחיי נסקו בין לילה כמו חללית הממריאה אל החלל החיצון במהירות האור. אך הייתה לי עדיין תשוקה שלא הוגשמה. לנגן. לתופף. לחשמל קהל בעזרת ויבראציות קול שמבטאות רגש עמוק, תשוקה, עוצמה ואכסטזה.

כך שלפני שש שנים בערך אחזתי שוב את מקלות התיפוף והתחלתי לנגן, רק בשביל הכיף. מה שהחל כקפריזה הפך, לאט אך בבטחה, לעיסוק רציני שממש אין לי זמן בשבילו. אך אני עוסק בו בכל זאת. כך שכשהאם הזו אמרה לי שמתנת יום ההולדת שלה לבנה הייתה להביא אותו למועדון המקומי כדי לשמוע אותי מנגן עם להקת הג'אז פיוז'ן שלי, Unfulfilled Desires - ראשי הסתחרר. הייתה זו באמת מעין הגשמה של פנטזיית ילדות. כשאתה מרפה עמוקות ועושה את הכול בלהט ומכל הלב, החיים יכולים להפוך למסע מרתק. בתום ביקורי בישראל, המימד הזה של חיי עלה מדרגה נוספת כשהופענו באולם מלא עד אפס מקום באחד ממועדוני בג'אז הטובים ביותר בתל אביב. מנהל המקום סיפר לנו שנאלץ לדחות בכניסה שלושים איש...

וידאו: Unfulfilled Desires בסיבוב הופעות בישראל (5 דק')

אך הסיבה האמיתית שבגללה חזרתי לישראל, שבה ביקרתי כמורה לפחות עשרים וחמש פעמים בעשרים השנה האחרונות, הייתה להטיף דהארמה אבולוציונית, להפוך את ארץ הקודש לקדושה יותר J. תלמידי הישראלים שכנעו אותי לפתוח שם מרכז ועכשיו יש לנו מרכז יפהפה ביפו, עיר נמל ערבית עתיקה בפאתי תל אביב. כך שכעת אני מחויב להגיע לשם לפחות פעם בשנה. אני אוהב את ישראל ואני אוהב את הישראלים ו... הם האגוזים הקשים ביותר לפיצוח בחלק זה של הגלאקסיה – אם המטרה שלך היא להתפתח מעבר לאגו האישי והקולקטיבי, שהיא המטרה שאליה חותרת ההארה האבולוציונית.

יהודי שנולד בישראל מכונה 'סברה,' צבר, שהוא סוג של פרי שגדל במדבר והוא דוקרני וקשה מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. גיליתי שהצברים הם ההיפך מזה. כלפי חוץ הם חמים, מקסימים, נדיבים, חברותיים ובעלי לב פתוח... ובפנים הם נוקשים כפלדה, קשים, עיקשים, גאים ופוחדים באופן קיצוני מאינטימיות ומשקיפוּת אמיתיות. אם אתה אזרח של מדינה קטנה המוקפת באויבים מכל עבר, מבנה אישיות קשוח כל-כך הוא אידיאלי. אבל אם ברצונך להתפתח מעבר לאגו, אם ברצונך לגלם ולבטא בחייך רמה של אמון ושקיפות שהיא הרבה מעבר לממוצע, ייתכן שארץ הקודש היא המקום הגרוע ביותר להיוולד בו.

אודיו: הגדרה מחדש של המונח "הצבר הישראלי" (3 דק')

רוב הישראלים שפגשתי מהדור שאחרי השואה התאימו לקטגוריה הקיצונית הזו של קשיחות שאין כמותה. ולא קשה להבין למה. תרבות יוצרת את מבני האני שאנו מגלמים ואם הזמן וההקשר שיצרו אותך הם השואה ואם אתה אזרח של מדינה קטנה שנאבקת ללא הרף כדי לשרוד, לא קשה לראות למה לאגו הישראלי יש את הקליפה הקשה ביותר שנוצרה עד כה בעולם בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. כך שבשיחותיי בחיפה, בירושלים ובתל אביב ובמיוחד בסדנת היום הארוכה שקיימתי בקיבוץ יפהפה ליד הים, הזכרתי כל הזמן לידידי הישראלים שהם האנשים המתוקים והחביבים ביותר שאי פעם פגשתי ובאותה עת הם האגוזים הקשים ביותר לפיצוח ואני לא מתלוצץ. ואם הם מעוניינים להתפתח, עליהם להגות עמוקות בגורמים מונעי ההתפתחות הטבועים בהם מלידה מעצם היותם ישראלים ויהודים בתקופה זו בהיסטוריה ולקחת את הגורמים האלה ברצינות.

כשהייתי שם, הופתעתי שוב ושוב לגלות באיזו מידה תושבי הארץ הקטנה הזו משקיפים על הכול מזווית ראייה אתנוצנטרית ועד כמה תלויות ההתפתחות וההישרדות האישיות והתרבותית שלהם ביכולתם ובנכונותם להשתתף בעולמנו, ההופך להיות יותר ויותר מקושר גלובאלית, מתוך פרספקטיבה גלובוצנטרית. ביום האחרון לשהותי שם צולמתי לסדרת טלוויזיה בת חמישה חלקים בנושא ההארה האבולוציונית. הייתה לי שיחה קצרה אך רצינית עם עורך הסדרה גבי ניצן, סופר ישראלי מוכר ופרשן תרבותי. הוא סיפר לי שהתחיל לכתוב ספר שנועד לאתגר את התרבות הישראלית של תחושת קורבן קיצונית. הוא חלק עימי את אמונתו, שכדי שהנשמה והאני של הישראלים יתפתחו, יהיה על הישראלים להתעלות מעבר להזדהותם האינדיבידואלית והקולקטיבית עם היותם קורבנות. היה זה אישור חזק לאינטואיציה שלי.

וידאו: אלוהים, האבולוציה של הנפש ואנחנו
- מתוך הרצאה בתל אביב (4 דק')

היו אלה ימים נפלאים, כי כשלא עסקתי בחזרות עם ההרכב שלי, לימדתי באחת הערים וכשלא לימדתי, הופענו עד השעות הקטנות של הלילה במועדוני מוזיקה. וכמובן, הצלחתי גם לדחוס כמה שעות על החוף.