גורו למאה ה-21

ש: אם ההארה הופכת לעניין קולקטיבי, האם אנו עדיין זקוקים לגורו?

ת: בנקודה זו הייתי אומר שכן. קשר עם גורו או מורה הוא חיוני, אם אנו באמת שואפים להגיע לרמת התפתחות גבוהה יותר. ללא המתח האבולוציוני החיובי שנוצר על ידי דוגמה אותנטית חיה של רמה גבוהה יותר, קשה להניח שיתרחש שינוי יסודי, כי רובנו פשוט איננו רוצים להשתנות עד כדי כך. עד כה התרחשו התפרצויות רבות עוצמה אלה של הארה אבולוציונית בקרב תלמידַי רק בשל לחץ רב שהפעלתי על האנשים המעורבים, ומכך שתבעתי מהם, ללא הרף, להתפתח עכשיו. ללא דרישה כזאת, רוב בני האדם פשוט לא יישארו ערים להֶקשר האבולוציוני למשך זמן רב. מתיחה עקבית של גבולות הפוטנציאל האישי והקולקטיבי שלנו פשוט מנוגדת לטבענו. כך שבנקודה זו אני רואה את תפקיד המורה כמרכיב חיוני בתנועתה של האבולוציה עצמה. אך אני מאמין, שבסופו של דבר נגיע לנקודה שבה תפקיד זה לא יהיה נחוץ עוד. אם מספיק אנשים יגיעו לרמה של בגרות שבה יהיו מסוגלים להישאר לאורך זמן מעבר לאגו כאני האותנטי, יתגלו התודעה הגבוהה או השכל המואר כבסיס ליחסים ביניהם. כשנגיע לנקודה כזו, יהפוך תפקידו של המורה למיותר. אני חש שכשיתייצב הפוטנציאל החדש הזה, יעבוד התפקיד המסורתי של הגורו באמצעות הקבוצה באופן מופלא וחסר תקדים. אך עד אז אין תחליף לקשר עם מורה חי.

ש: מה בנוגע לשחיתות הרווחת כל כך בקרב מורים רוחניים כיום?

ת: ברור שאינטגריטי הוא תכונה הכרחית למורה רוחני. אך עלינו להכיר בעובדה המצערת שכישלונם של מורים רוחניים, כהני דת ונזירים רבים כל כך במהלך שלושים או ארבעים השנה האחרונות עלול לשמש לכולנו תירוץ נוח כדי להתחמק מהתמודדות עם אתגר ההתפתחות הרוחנית. הם הקלו עלינו מאוד להפוך לציניים, להסיק ביהירות שאף אחד אינו יודע יותר מאיתנו ושאיננו זקוקים לעזרה מאיש. הבעיה היא שיחד עם אובדן אמונתנו איבדנו גם את הענווה שלנו.

חשוב גם להבין, שהסיבה העיקרית לכך שרעיון הגורו קשה כל כך לעיכול בתרבות שלנו היא שהנרקיסיסט הפוסט-מודרני פשוט שונא היררכיה. איננו יכולים לשאת את המחשבה שמישהו נמצא ברמה גבוהה יותר מאתנו! גם אנשים נבונים מאוד מתקשים לעתים קרובות להודות בכך שיש רמות התפתחות גבוהות יותר. למה? כי אם הן אכן קיימות, אז ייתכן שאיננו מושלמים כפי שאנו ועלינו להמשיך להתפתח, ייתכן שיש לנו מה ללמוד, חס וחלילה, מאנשים שבאמת הגיעו לרמות אלה. אך כדי שתתרחש מהפכה רוחנית, האתגר הגדול ביותר הוא טיפוח ענווה– מידה מספקת של ענווה כדי שנוכל להכיר באלה שבאמת הגיעו לשלב גבוה יותר של התפתחות ומידה מספקת של אומץ כדי שנשאף להשתוות אליהם. זאת משום שמורה אמיתי לעולם לא יבוא על סיפוקו, עד שהתלמיד ישתווה אליו או יעלה עליו. מורה אמיתי אינו רוצה תלמידים אלא שותפים אמיתיים במשימה אדירה זו של הִשתנות אבולוציונית.