לילה של הכלה

אני לא אוהבת לבן. יש בו משהו טהור מדי, נקי מדי, צנוע מדי, ריק מדי. גם שמלת הכלולות שלי לא היתה לבנה, היא הייתה בצבע טורקיז. משפחתו של בעלי היתה בהלם מעצם הידיעה, הם אמנם הודו שהייתי יפה במיוחד בטורקיז אך לא נראה לי שהם סלחו לי על המרדנות הזו עד עצם היום הזה. מצד שני שבועות הוא החג האהוב עלי, יותר מיום הולדת, מפסח ומנובי גוד (ראש השנה הרוסי). חג של גבינות, אני כולי גבינות.  כל שנה אני פושטת על מחלקות הגבינות בסופרים לאור המבצעים המופלגים וממלאה את המקרר בגבינות מכל הסוגים ומכל המינים, בכל הצורות ובכל הצבעים. אין יותר מדי בגבינות בשבילי, אין יותר מדי שבועות בשבילי. 

בשבועות אני שמה לבן, בחג הזה אני מרגישה כלה, אולי בגלל כל הלבן הזה וכל הטעים הזה או אולי בגלל שבחג הזה קוראים מאמר "לילה דכלה" (לילה של כלה) מהזוהר.אני מרגישה ששבועות הוא חג של טוהר, של אור, אור של תורה. תורה שניתנה לנו אלפי שנים קודם בהר סיני. אני מדמיינת את כל הגברים עומדים מסביב להר, מחובקים, מאוחדים, נרגשים,וסביבם נשים, זקנים וטף. כולם בלבן. כולם יחדיו, כל העם כאיש אחד כמו בלימוד הלילי של קבלה לעם, כמו כלה אחת אל מול החתן שלה הכוח העליון, הטבע.הוא נותן לנו את התורה, את ההוראות לחיים טובים יותר, מאושרים יותר.

כל שנה מחדש אנו מגיעים לאהוב ולדאוג זה לזה. עם מאוחד עם כח הטבע המנהל אותו בדאגה ואהבה. גם השנה לבשתי לבן. מוכנה ללכת לקריאת מאמר "לילה דכלה", אבל השנה הרגשתי איך מתעוררת בתוכי צעקה. צעקה מתוך הרגשה שמי ששולט בנו ומנהל אותנו היום הוא דווקא כוח של פירוד ושנאה, ההפך הגמור מהלבן הטהור, ההפך מאור, ההפך מהאיחוד והאהבה. 

השנה (שוב) יתמודדו 40 מפלגות על 120 מקומות בכנסת, כנסת ישראל היתה מקום להתכנסות ולכן פורצת מתוכי צעקה, בקשה, דרישה לכוח המנהל אותנו שיסייע לנו להתאחד באהבה, כמו אז בהר סיני כמו שעושים בני ברוך ,להתאחד מעל כל ההבדלים, מעל השוני, מעל הר השנאה. פורצת בי הדרישה לעם שלי להתאחד, לנבחרי העם להתאחד. בואו נבחר באחדות, בואו נלבש לבן, בואו נרגיש כלה – שמחה, יפה, מאושרת המוסרת את עתידה בידיו הבטוחות של החתן. כוח הטוב, כח האהבה. בואו נבחר במה שיכול לחבר בינינו.

לילה של הכלה