בלעדיה אני לא בן אדם

ביקורת כלפי הזולת הינה פעולה טבעית הגורמת לנו תענוג. אבל כשהיא מופנית כלפינו היא פוגעת וגורמת סבל. למרות זאת אי אפשר לתאר את חיינו כחברה אנושית בלעדיה.

האומנם?

כול שנות ילדותי נעורי  ובגרותי עברו תחת עול שבטה של הביקורת. היא ה"מולך" של חיי הקבוצה החינוכית בה גדלתי והישוב בו אני חי.כדי להקהות את סבלה נתנו לה שם חיובי:

"ביקורת בונה"!

ביקורת הניתנת כביכול במטרה לשפר את מושא הביקורת. אך למעשה אינה בונה אלא פוגעת.

גודלתי וחונכתי על ידי נשים. מטפלות גננות עד מורות מחנכות. מהניסיון שצברתי שמתי לב שאצל נשים בולט שהביקורת היא קרדום לחפור בו, שמשמעותו המקורית היא – "אמצעי לפרנסה".

לא שלגברים חסר ממנה , אבל גברים לא חינכו אותי עד שפגשתי את הרב לייטמן.

האם יש מצב להקים חברה שבה הביקורת בונה בה חברות אמת,ערבות ודאגת אמת הדדית האחד לשני?

"זה ממש נשמע הזוי ולא שייך לעולם הזה".

צודקים!!

בעולם הזה שבו כולנו אגואיסטים זה לא יתכן. אבל במקום שבו אנחנו אלטרואיסטים זה אפשרי.

במה זה תלוי – רק בנו כמו שאומר הרב לייטמן. רוצים לברר זאת?

בלעדיה אני לא בן אדם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *